חיים היה הולך למאפייה ברגל, מרחק עשר דקות בלבד מהישיבה שלו, ככה שהוא יכול היה ללמוד את סדר שלישי כמו שצריך. לפעמים אפילו התאפשר לו להוסיף איזה זמן מעבר לשעת סיום הסדר הרשמית. הוא היה טיפוס של לילה ולכן הסדר הפורה ביותר אצלו היה סדר שלישי. הוא וצבי החברותא שלו היו לומדים ברצף וברצינות. לא קרה כמעט אף פעם שהם איחרו או הבריזו, ותמיד בשעה תשע בערב היו פותחים את הגמרות שלהם במקום שעצרו בו אתמול ומתחילים ללמוד בסנכרון מושלם, בהרמוניה ובמתינות.
סדר שלישי הוא סדר קליל יותר. חיים וצבי היו לומדים בו רק גמרא, רש"י ותוספות וקצת ראשונים, ממש בקטנה. ההספק היומי שלהם היה טוב והוותק של החברותא שלהם רק תרם לזה. בימי חמישי בלילה, מה שנקרא בעולם הישיבות ״ליל שישי״, היו מסיימים את הלימוד, מנשקים את הגמרות, מחזירים אותן למדף ואז צבי היה מלווה את חיים למאפייה.
"חיים נשם נשימה עמוקה וענה בקול שקט שהישיבה דווקא כן עוזרת כלכלית, אבל הוא לא מאלו שמאמינים בלקבל נדבות"
מדי ליל שישי חיים היה עובד במשך כל הלילה בפיזור שומשום על חלות. זו נשמעת עבודה מעט מוזרה ומשעממת, אבל מה לעשות? יהודי צריך להתפרנס ממשהו. וחיים, שבא ממשפחה ברוכת ילדים ודלת אמצעים, לא רצה להכביד על הוריו גם בדמי כיס והעדיף לדאוג לעצמו. מאז שהפך לבחור ישיבה אי אז בגיל 15, היה עובד בעבודות מזדמנות למיניהן. פעם עבד בקייטרינג של שבתות חתן למשפחות שבאות מחו"ל, בפעם אחרת היה כורך ספרים בבית הכנסת השכונתי. לעיתים היה גם מלמד ילדים לבר מצווה. אבל מאז שקיבל את הג'וב במאפייה הוא הרגיש די מסודר. היא הייתה קרובה לישיבה ותמיד היה חשוב לו שהעבודה לא תפגע בלימוד, והתנאים במאפייה אפשרו את זה. דבר ראשון, היה מדובר במשמרת לילה שהתבצעה אחרי שעות הלימוד. משמרת שאחריה בא יום שישי שהוא גם ככה יום קצר. שנית, העבודה הייתה קלה יחסית, ותוך כדי אפשר היה לשמוע ב־MP3 שיעורי תורה של כל מיני רבנים שהוא אהב, וגם המשכורת הייתה סבבה.
מענדי, מנהל המשמרת, היה נותן לחיים בסוף הלילה 600 שקל במזומן, שזה סכום שהיה בשבילו די והותר, והספיק לו לנסיעות ולסיגריות ולבמבה נוגט שהוא כל כך אוהב. חלק מהכסף היה שומר בקופסת פח קטנה עם מנעול, ובערבי חגים הוא היה קונה לעצמו חולצה חדשה או עניבה או יותר מזה. לאחרונה התחיל לברר גם על טיפול ליישור שיניים. זה אומנם לא זול, אבל בוא נגיד שיש לו בקופסת הפח איזה סכום התחלתי. ולפני שבוע וחצי קרה משהו מאוד מרגש בחייו – הוא יצא לפגישת שידוך עם בחורה בשם נחמה, שדווקא מצאה חן בעיניו, וכנראה גם הוא מצא חן בעיניה, שכן הם נפגשו כבר שלוש פגישות ונראה היה שהכיוון חיובי.
חיים לא סיפר לה עדיין שהוא עובד, הוא ידע שדבר כזה יכול להרתיע בחורת סמינר קלאסית על ההתחלה. הוא העדיף לחכות קצת כדי שתכיר אותו. מצד שני, הוא גם לא היה הטיפוס שיסתיר דברים על החיים שלו. כשהרגיש מספיק בנוח עם נחמה הוא סיפר לה על העבודה במאפייה. וכששמעה על זה, היא שתקה ארוכות, והסתכלה על חיים במבט שהוא לא הכיר אצלה עד לאותו הרגע. חיים קצת נלחץ מזה. הוא חשב שאולי זו הייתה טעות לספר לה, ונחמה התחילה פתאום לשאול אותו הרבה שאלות. "רגע, העבודה באישור של ראש הישיבה שלך?" היא תמהה. וחיים ענה לה בכנות שלא, כי בישיבה אסור לעבוד. "אבל מה", היא תמהה, "למה בחור ישיבה צריך לעבוד בכלל?", וחיים ענה שזה בשביל לא להכביד על ההורים שלו, שפרנסתם גם ככה דחוקה, ונחמה המשיכה לשאול איך זה שהתלמוד תורה לא עוזר כלכלית לבחורים, וחיים נשם נשימה עמוקה וענה בקול שקט שהם דווקא כן עוזרים אבל הוא לא מאלו שמאמינים בלקבל נדבות. נחמה שמעה את התשובות של חיים והנהנה, אבל מבע הפנים שלה לא האיר כמו מקודם. חיים זיהה את הסדק שנפער שם, את חוסר הביטחון שהשתלט עליה למשמע הדברים. הוא ניסה לרכך קצת, להגיד שזו כמובן עבודה זמנית שלא פוגעת לו בלימוד, ונחמה הנהנה אבל נראה שזה לא עזר במיוחד. ככה הם סיימו את הפגישה, וחיים ליווה את נחמה לתחנה ואמר לה להתראות. היא בקושי ענתה, ועלתה לאוטובוס שנעלם במעלה רחוב קינג ג'ורג'.
