כתב גלובס, אלון פרל (גילוי נאות: היה אצלי בסדנה ואני מחבב את האיש), העלה אתמול תמונה של כיסא לטוויטר וביקש מהגולשים לנחש כמה הכיסא עולה. כיסא פשוט, לא מצועצע. בלי שום משהו מיוחד. פשוט מעוצב ומגומר. ההימורים, כמובן, נעו מהמון לכלום, ואז הוא כתב את המחיר האמיתי; 2200 שקלים. לכיסא. זה כמובן הרבה לכיסא, והסאבטקסט של הדיון הזה היה "על מה אנחנו משלמים כאן, בעצם?", ושלל ענייני יוקר המחיה.
אותי עניינו דברים אחרים. אלון לא העלה תמונה של כיסא מנהלים מעוצב ושאל למה הוא עולה 2200 שקלים. הוא העלה תמונה של כיסא "פשוט" ושאל כמה הוא עולה. סיכוי לא רע שהכיסא ה"פשוט" נוח, מדויק, יעיל וגם יפה יותר. בכל זאת, כיסא מעצבים מושקע, אבל הוא לא נראה כמו כיסא ששווה להשקיע בו, בניגוד לכיסא מנהלים – שיש בו עור, יכולת התכווננות ושלל פיצ'רים – שבו "שווה" להשקיע.
2,200 שקל. על כיסא. pic.twitter.com/1qLt58gjDI
— Alon Pearl (@Pearl_Alon) July 17, 2024
אבל זה כמובן לא רק מתחיל או עוצר בכיסאות. ילד של חברים, ילד שקט וחמוד, חזר לפני כמה ימים מהקייטנה כשהוא בוכה. מה קרה, אמא שלו שאלה, והוא סיפר שהגננת של הקייטנה דילגה עליו בחלוקת איזה צ'ופר. הילדים הרועשים עשו, ובכן, רעש, קל היה לשים אליהם לב. הילדים השקטים פשוט נבלעו ברקע. הגננת, שהיא גננת חדשה בגן, פשוט לא שמה לב שהם שם. כשיש ילד שצועק בכל הגן, אין ברירה אלא לראות אותו. כשילד צועק בתוך הבטן, קשה יותר לראות.
במובן מסוים זה סימבול למערכת הפוליטית שלנו כולה. מה שווה יותר, פוליטיקאי שקט או פוליטיקאי רועש? לפני כמה ימים אחת מחברות הכנסת של הקואליציה חטפה התמוטטות עצבים במליאה והתפרצה על חברת כנסת מהאופוזיציה. אחר כך היא פרסמה שלל ציוצים בנושא. פרשנים ציניקנים הסבירו שהיא בעצם מנסה להעלות את הסיכויים שלה להיבחר בסבב הבא; אם היא תהיה שקטה, לא ידעו שהיא הייתה שם. אם היא תעשה רעש, לא יזכרו את הרעש – יזכרו רק שהיא הייתה. עדיף לעשות רעש, אם כך.
זה לא רק במובן של שקט או רעש, זה גם במובן של מהי הפעילות הפוליטית. מה אני בעצם עושה. מה אני משקף לציבור שאני עושה. קל יותר למשוך תשומת לב לפעילות שלי כחבר כנסת באמצעות התנגחות בצד השני – ההתנגחות מייצרת דרמה, והדרמה מייצרת כותרות. לפעמים אני לא צריך לעשות כלום מעבר להתנגחות בצד השני – כאילו הצעקות או הלכלוך הם הם העשייה הפוליטית עצמה, ואזרחי ישראל הם לא אנשים שצריך לדאוג להם, אלא הצופים בקרב הבוץ ששמו הזירה הפוליטית הישראלית.
זה עידן כזה. עידן הרשתות החברתיות. כשצריך לבחור בין חבר כנסת שמספר על שיתוף פעולה כדי לדאוג למורים, ובין חבר כנסת צועק, אנחנו נראה את הצועק. כשאנחנו צריכים להחליט אם לקרוא על איך לעשות את הילדים שלנו שמחים יותר, או אם לצפות באב יפני מסריט את הבת שלו בת השנתיים תקועה באוטו (קרה השבוע, בחיי), אנחנו נבחר באב. בעידן שכזה, כל אחד מנסה לעשות יותר ויותר רעש. להיות יותר ויותר קיצוני. דרמטי. יוצא דופן. אם הוא לא יעשה את זה, אף אחד לא ידע על קיומו.
אני לא חושב שאפשר להילחם באלגוריתם של הרשתות, אבל לפחות בינינו לבין עצמינו אולי צריך להציב את השקט כמשהו חשוב. לא רק כאידיאה יומיומית (זה שווה טור אחר) אלא גם ברמת הרשתות – האם אנחנו מדברים גם על דברים לא דרמטיים? מסוגלים לנהל דיון פוליטי בלי לצעוק על הצד השני? יכולים להירגע? כי אם לא, המהלך הזה רק ילך ויקצין, ילך ויקצין, ובסוף לא ישאר כאן דבר שאינו רעש וצלצולים.
חזרה לאלון ולכיסא. צייצתי את הציוץ של אלון, וכתבתי שם הערה: אנחנו חיים בתקופה בה קל מאוד לעשות רעש וקשה מאוד להשיג שקט. זו הסיבה שרעש יש המון ואפשר לקנות אותו לקנות בזיל הזול ואילו שקט, לעומת זאת, עולה כמו זהב.
