אולי קשה להאמין, אבל עבר כבר יותר מעשור מאז שיובל דיין התגלתה לראשונה בתוכנית "דה וויס". את תרמיל הלהיטים שלה היא מילאה בצורה מכובדת, ובאמתחתה מספר שירים שהתברגו זה מכבר בפנתיאון השירים ישראלי; "עד שתחזור", "בדיוק כמו הירח", "שרק תחייך" ועוד. בחודש האחרון הוציאה דיין את האלבום "תישארי את", הכולל 11 רצועות, ובהן הסינגלים "תישארי את" ו"עומדת במקום". את האלבום כולו הפיק פטריק סבג, שהולך עם יובל דיין מתחילת הדרך והפיק גם את אלבומה הראשון שזכה למעמד של אלבום זהב.
הפרישה מדה וויס והחזרה בתשובה הם שני הנושאים המרכזיים שעדיין עולים בכל ריאיון של יובל דיין לתקשורת מאז פריצתה. משהו מהפרישה ההיא כנראה תמיד ירחף מעליה. הבחורה הצעירה שסומנה כהבטחה בשלב די מוקדם של התוכנית, הרגישה מאוימת ובחרה להניח את ההתמודדות בתחרות בצד הדרך לתדהמת הקהל הגדול שהספיקה לצבור בתקופת ההשתתפות בתוכנית. כזה הוא גם תהליך החזרה בתשובה שלה שמשתקף לציבור בשנים האחרונות ומציף באופן תת־מודע את החשש שאולי בקרוב תבחר דיין להפסיק לשיר ולהופיע מטעמים דתיים, או לפחות לייעד את הופעותיה לנשים בלבד. כך שלמעשה דיין נמצאת עבור הקהל שלה ב"סכנת הכחדה" תמידית, אך מעבר לכך, מהו סוד הקסם שלה?
אז כנראה שהתשובה נעוצה בלב הפתוח של יובל דיין שכמעט אין לו מתחרים בשדה הזמר הישראלי. כך חשבו גם מפיקי טקס המשואות השנה, שגרמו להמוני בית ישראל להזיל דמעה כשהזמינו את דיין לבצע שיר עם דפנה אליקים, החטופה ששוחררה משבי חמאס. הרגישות והלב החם שהתבטאו במבטים הקטנים ביניהן ובידיים המושטות של דיין – פרי של ביטחון כמובן, אך גם של עבודה פנימית, קשר עמוק עם הנפש ונשמה שנועדה להיות כזו.
תנועת הרצוא ושוב מובילה את דיין גם ברמת ההיחשפות שלה. בחלק משיריה נראה שהיא מניחה את כל ליבה על המחברת הפתוחה, אך בפעמים אחרות מתקבלת ההרגשה שמופיע לנגדנו שרבוט סתמי שנכתב באפליקציית הפתקים באמצע לילה קודר, ואין בו יותר מהשתקפות של רגע אחד קטן.
את רמות החשיפה של דיין פוגשים גם בתוך האלבום החדש־ישן, שיוצא עכשיו אחרי שתוכנן לצאת באוקטובר אך נדחה בשל הנסיבות. בחלק מהשירים היא חושפת את עצמה ואת ליבה הפגיע לקהל הרחב, ומפעילה את הקסם שלה, כמו למשל בשיר "איפה אתה", שבו היא מטיחה כלפי א־לוהים את הטענה שכבר תקופה האור לא פוגע בה. לעומת זאת, דווקא השיר שיצא כסינגל עוד לפני המלחמה "תישארי את", משאיר את יובל דיין לא ממש היא ומביא עבור המאזינים רק מעט קלישאות שמרגישות תלושות כמו "אנשים רצים והעולם / מסתובב כאילו אין לאן".
האלבום במנעד מוזיקלי עשיר ומגוון עם שירים קצביים לצד שירים שקטים ורגועים, ונראה שדיין מעוניינת להחזיר אותנו לימים שבהם היינו מאזינים לאלבום לפי סדר כרונולוגי: את תשעת השירים המקוריים שמופיעים בו כורכים קטע פתיחה וקטע סיום שעשויים מהפסקול של שיר הנושא "תישארי את". היכולת של אמן להכניס את המאזין לתוך העולם שלו בקטע פתיחה אינסטרומנטלי בלבד, כבר אבדה מזמן והניסיון של דיין מעניין, אך הבחירה לעשות זאת דווקא עם קטע מתוך הפסקול של הסינגל לא נראית כמו בחירה אמנותית אלא יותר כמו בחירה יחצנית לפמפם לנו את שיר הנושא, מה שלא עובד ממש טוב. בסופו של דבר, נשארנו בעיקר עם געגועים ליובל דיין שיש בה חידוש. הקהל גם כנראה חושב כך, כי נכון לרגע זה אף אחד מהשירים שהביאה לעולם באלבומה הנוכחי אינו זוכה לאהדה משמעותית. נראה שאין להיט שיזכה להצטרף לפנתיאון, כמו שדיין מסוגלת לעשות, וזה חבל – גם כי אנחנו יודעים שבידיה המפתח להקסים אותנו, אבל בעיקר כי אנחנו רוצים שהיא תישאר היא.
