מהרגע שרעמו בשבת שעברה היריות ברקיע הבהיר למדי של חוות באטלר המוריקה בפנסילבניה, החלה צמרמורת מחרידה לטפס במעלה הגב האמריקני – ולמעשה בגבו של כל מי שאוזנו רגישה לצליליה המשונים של ההיסטוריה. הצמרמורת הזאת נובעת כמובן מעצם הסלידה הבסיסית מהניסיון לעצב את עתידו הפוליטי של המערב באמצעות מעבר על הציווי "לא תרצח". אבל יש לה סיבה נוספת: הדמיון.
הלוא לוּ היית מספר לכל מי שזיכרונו רחב יריעה דיו על מקרה של בחור בשנות העשרים לחייו שתופס לו מקום במרומי מבנה ומשם מבקש לטווח ברובהו נשיא אמריקני, וכל זאת באוויר הפתוח ולעיני קהל רב, ודאי היה השומע משיב לך כי אתה משחזר בדבריך את ההתנקשות בנשיא ג'ון פ' קנדי אי אז בנובמבר 1963.
אכן, יש הבדלים רבים שאפשר למנות: לי הארווי אוסוולד היה בן 24 בעת שירה בנשיא קנדי, ותומס מת'יו קרוקס שביקש לפגוע בנשיא לשעבר דונלד טראמפ היה בן 20 בלבד. אוסוולד התמקם בחלון הקומה השישית של מחסן ספרי הלימוד של טקסס, ואילו קרוקס על גגו של מבנה המשקיף על מגרשי הירידים של באטלר. אוסוולד השתמש ברובה צלפים איטלקי, ואילו קרוקס ברובה אמריקני חצי־אוטומטי. אבל הרי ההבדלים הללו, שאפשר להוסיף ולמנות כאן, מדגישים את ההפך דווקא: שוב צעיר אוחז ברובה, שאפשר להשיגו בנקל באמריקה, ושוב הוא משקיף על סמל שלטון מבעד לכוונת. זה איננו סתם דמיון, זהו דמיון מחריד.
רצח קנדי הוא עד היום, אחרי יותר משישים שנים, חור שחור בלב האמריקני. האנטר ס' תומפסון, הפובליציסט האמריקני המשפיע ביותר אולי במחצית השנייה של המאה ה־20, כינהו "סופו של עידן". באמת היה זה סוף של איזה מין עידן תמימות אמריקנית. בשלושה נשיאים התנקשו כבר קודם לכן: לינקולן, גארפילד ומקינלי. כל אלו בטווח זמנים קצר של פחות מארבעים שנה. אלא שמאז ועד היריות שנורו על קנדי חלפו שנים רבות. השירות החשאי הנשיאותי התרחב והתמקצע, הבולשת הפדרלית הוקמה, ובידיה החסונות הונחו סמכויות רבות. איש לא האמין שהנשיא האמריקני חשוף ופגיע כבעבר. כעת הוא ודאי שמור מכל משמר, כפי שראוי למנהיג העולם החופשי.
ואז בא היום ההוא בנובמבר: קנדי נורה לאור יום, והוא נדמה ברגעים הללו חסר אונים ונטול הגנה – כך יחוש כל מי שיצפה בתיעוד מצלמתו של היהודי אברהם זאפרודר, שביקש לצלם את המכונית הנשיאותית מתוך הערצה לנשיא הצעיר והזוהר, והפך למתעד החשוב ביותר של אחד הרגעים הקשים בהיסטוריה האמריקנית. לא לשווא דחה רוב הציבור האמריקני את הגרסה הרשמית, שלפיה מאחורי הרצח ניצב יורה בודד ויחיד שפעל לבדו. לא לשווא נכתבו מאות ואולי אלפי ספרים המטילים ספקות רציניים וספקות מופרכים במסקנות הדו"ח שכתבה ועדת החקירה בראשות נשיא בית המשפט העליון האמריקני ארל וורן. הרי זה בלתי נתפס שאדם אחד יכול לירות בנשיא בקלות כזו, משל היה – בהיעדר מילים מעודנות יותר – ברווז במטווח.
אם הייתה מסקנה אחת ברורה כשמש, שלא היית צריך להיות מומחה אבטחה מדופלם כדי לבוא אליה, היא שנשיא אמריקני לא יוקף לעולם בגגות ובחלונות שלא נבדקו לפני כן ושלא הושם עליהם משקיף – שהרי בכל חלון ובכל גג יכול להתחבא איזה לי הארווי אוסוולד חדש.
אבל ההיסטוריה, כדרכה המרה, חזרה על עצמה בשנית.
מי שישוטט בימים האלה במרחביה של העיתונות האמריקנית יגלה שמכה בה שוב המונח "היורה הבודד", צירוף שנכנס לתודעה האמריקנית אחר רצח קנדי ומאז לא מש ממנה. מתחת להררי המילים שמשחזרים את שפת העבר מהדהדת שאלה אחת: "איך, למען השם, זה קרה שוב?"
במובנים מסוימים, הקו שנמתח בין אופייה של ההתנקשות בקנדי לאופי ניסיון ההתנקשות בטראמפ דומה למדי לקו שנמתח בתודעה הישראלית בין 7 באוקטובר למלחמת יום הכיפורים. הנה אירוע נורא שחשבנו שהתגברנו עליו, הסקנו ממנו את המסקנות הנדרשות, כיילנו מחדש את המערכות ואפילו עוררנו ישנים מתרדמתם. אחר כל זה הדברים פשוט לא יכולים לשוב ולהתרחש בדרכים הנושנות שבהן התרחשו. מה נוראה היא טפיחת המציאות על פניו של האדם מלא הביטחון העצמי.
יש כאן הרי שאלה שחייבים לנסות לנסח עליה תשובה: איך באמת זה קרה שוב? האם לא היה די בטראומה ההיא ובאמצעים שננקטו בעקבותיה?
אין מנוס מהגעה למחשבות קשות מאוד על אופיים של הממסדים האנושיים. הם אכן מתקנים את עצמם מתוך משברים, אך מתאהבים עד העצם בתיקון המסוים ולא מסוגלים לראות מעבר לו. הנה, אחרי יום כיפור הנורא הוקמה לפני יובל שנים יחידת "איפכא מסתברא" כדי לקרוא תיגר על הנטייה לקיבעון מחשבתי של המודיעין הישראלי. אבל במקום שהיא תצליח במילוי תפקידה בהצגת אפשרויות הופכיות, נדמה שההתרעות שלה נעשו למעין קוריוז נוסטלגי מימי הבהלה של המלחמה ההיא. אנחנו כבר בזמן אחר, במקום אחר, עם טכנולוגיה אחרת. אין לנו עניין להפך את עצמנו לדעת.
זה הרי לא פשה רק בצה"ל: זאת הייתה התפיסה המובהקת והמוצהרת של ההנהגה הישראלית מכל עבריה, ובמיוחד של העומד בראשה כבר 15 שנים. "מה שעבד לי עד עתה – יעבוד לעד. מה שהותרתי על אש קטנה לעולם לא יתלקח".
השיבה של מה שחשבנו שמחינו מעולמנו, בדמות מלחמות פתע בארץ ישראל ובדמות התנקשויות בנשיאים בארצות הברית, היא תזכורת לצורך הנואש להשתנות בלא הרף, לנפץ אלילים עצמיים. זו תפיסת קיום שנטועה במחוזות מסוג אחר, כמו למשל באומנות או במחשבת היהדות: מאברהם אבינו הנודד, דרך רבי נחמן מברסלב המבקש התחדשות יומית, ועד לבוב דילן (שרצח קנדי עיצב במידה רבה את תודעתו כאמן בתחילת דרכו), שבכל אלבום כמעט מוליד את עצמו מחדש.
התפיסה הזאת מנוגדת לדי־אן־איי הטבעי של ממסדים, הנשענים על מנהגים ברורים ונשנים. אבל אם הממסדים לא ייקחו משהו מתפיסת העולם חסרת המנוח הזאת, הירייה הבאה היא עניין של זמן מועט מאוד. אנחנו כבר על הכוונת.
