המלחמה שנכפתה עלינו מחדדת את הצורך לחזור ולהידרש לחוקיות ההתיישבות היהודית בכל שטחי ארץ ישראל לפי המשפט הבינלאומי. שוב התברר שההתיישבות היהודית היא חומת המגן שלנו. ניקולו מקיאוולי כבר כתב שאי אפשר להחזיק שטח באמצעות צבא בלבד. הצבא נכנס, פועל ויוצא. ברגע שהוא יוצא – או אפילו כשהוא שם – המצב חוזר לקדמותו.
במגילת העצמאות, "בתוך התקפת הדמים", אמרנו ש"אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקִדמת המזרח התיכון כולו". האם לא עמדנו בהבטחה? הושטנו את ידנו לשלום, וקנינו במחיר מלא את השלום עם מצרים ועם ירדן. עשינו כל שביכולתנו לקנות לנו גם שלום עם שכנינו המיידיים – הערבים הפלסטינים. כך באו לעולם הסכמי אוסלו, הסכמי פריז (עזה ויריחו) והסכמי הביניים עם הרש"פ, ואף הרס ההתיישבות והנסיגה החד־צדדית מרצועת עזה ומצפון השומרון.
לא המשפט הבינלאומי חייב אותנו לחתום על ההסכמים האלה, אלא אנו שקיווינו בכל ליבנו שבהקמת הרשות הפלסטינית יבוא הקץ ללחימה. "לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים … די לנו בדם ודמעות", אמר ראש הממשלה המנוח יצחק רבין על מדשאת הבית הלבן בעת החתימה על ההסכם עם אש"ף.
אולם שערי עזה כבדו. מיד בשובו מטקס החתימה בארה"ב הכריז ראש אש"ף יאסר ערפאת בעזה, לרעם הקלצ'ניקובים מסביב: "בדם ואש נפדה את פלסטין". מאז חתימת ההסכם היינו עדים לאלימות הגרועה ביותר שידענו מאז הקמת המדינה.
במקום שהרס ההתיישבות והנסיגה מרצועת עזה ב־2005 יהפכו את הרצועה לסינגפור עצמאית ומשגשגת, קיבלנו את הפגיעה הקשה ביותר בעם היהודי מאז השואה. לא זו בלבד שאומות העולם לא התייצבו לצד זכותנו להגנה עצמית העומדת לכל מדינה, אלא שאף ארה"ב, הגדולה בידידותינו, מטילה עלינו מגבלות שנועדו למנוע את הניצחון במלחמה על קיומנו. היא תובעת כי במקום זאת נקים במו ידינו מדינת טרור פלסטינית, נקייה מיהודים (יודנריין) ביהודה, שומרון ורצועת עזה, שתמשיך לתבוע לעצמה זכות לריבונות מנהר הירדן ועד לים התיכון.
"כיבוש" או שנות אלפיים
חוקיות ההתיישבות היהודית בירושלים העתיקה ובשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה נגזרת ממעמדם של חבלי הארץ האלה במשפט הבינלאומי, שהכיר בקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארץ ישראל כיסוד לכינון מחדש של ביתנו הלאומי בארצנו. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", הצהיר נציג לבנון, שארל מאליכ, מיד לאחר שעצרת האו"ם קיבלה את החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947. על כך השיב לו על אתר נציג ישראל, אבא אבן: "אם תוסיפו לומר זאת במשך אלפיים שנים, אנו נתחיל להאמין בכך".
הדו"ח שחיברו ב־2012 שופט בית המשפט העליון בדימוס אדמונד לוי, השופטת בדימוס תחיה שפירא והשגריר אלן בייקר, לשעבר היועץ המשפטי של משרד החוץ, אישר את עמדת ישראל שלפיה במשפט הבינלאומי חבלי ארץ ישראל המנדטורית אינם "שטחים כבושים" אלא "שטחי מריבה". לישראל הזכות העדיפה לגביהם, ואזרחי ישראל רשאים להתיישב בהם. למושג "כיבוש" במשפט הבינלאומי הגדרה מדויקת, ששונה מאופן השימוש במילה בלשון היומיום. כדי להיחשב "שטח כבוש" היה על ישראל ליטול את חבלי הארץ הללו מריבון זר, אלא שריבון זר כזה לא היה.
עם ישראל הוא היחיד שראה בכל הדורות בארץ ישראל את מולדתו. לאחר שאיבד את ריבונותו נשלטה הארץ בידי הרומאים, הביזנטינים, הערבים, הצלבנים, הממלוכים והעות'מאנים. שיממונה וחורבנה של הארץ מתועדים היטב. תחת השלטון המוסלמי ננטשו רבים מהיישובים החקלאיים, הקרקע חרבה ומרחב השטחים המעובדים הצטמצם. הקללה המקראית התגשמה: "והשימותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם היושבים בה. ואתכם אזרה בגויים, והריקותי אחריכם חרב, והייתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה".
כשהמוסלמים שלטו בירושלים הם לא עשו אותה לעיר בירתם. ההתיישבות היהודית בארץ לא פסקה אף לדור אחד, ובירושלים היה רוב יהודי כבר במאה ה־19.
כשכתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל אושר בידי חבר הלאומים ב־1922, הוא כלל את כל שטחי הארץ ונאמר בו במפורש כי הוא מבוסס על ההכרה הבינלאומית "בקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל וביסודות לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו". לגבי האוכלוסייה הלא יהודית בכללותה נקבע שזכויותיה האזרחיות והדתיות לא ייפגעו.
כתב המנדט אינו מתייחס לזכויות לאומיות ערביות כי מטרתו הייתה לחדש את הקשר המדיני בין העם היהודי לארצו. זכויות העם היהודי לפי כתב המנדט אושררו בסעיף 80 למגילת האו"ם.
הקו הירוק אינו גבול
לפי העיקרון Uti possidetis במשפט הבינלאומי, גבולותיה של מדינה חדשה נקבעים על פי הגבולות שהיו לה בעת הקמתה. כשקמה מדינת ישראל היו אלה הגבולות שנקבעו להקמה מחדש של הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל כפי שנקבעו בכתב המנדט ואושררו בסעיף 80 למגילת האו"ם. העיקרון הזה היה הבסיס לקביעת הגבול בהסכמי השלום בין ישראל למצרים ב־1979 ובין ישראל לירדן ב־1994, וגם לסימון הקו הכחול (קו הנסיגה) בין ישראל ללבנון שהאו"ם זיהה בשנת 2000 כקו הגבול דה־פקטו – אף שאינו קו גבול רשמי, מפני שלא נחתם בסופו של דבר הסכם שלום בין המדינות. כמפורט להלן, אף אירוע מאוחר יותר לא שינה זאת.
החלטת החלוקה של העצרת הכללית מ־1947, ככל החלטה של העצרת, היא המלצה לא מחייבת. פלישת ירדן ומצרים לארץ ישראל המערבית לאחר שדחו את החלטת החלוקה הייתה מעשה תוקפנות לא חוקי. בהסכמי שביתת הנשק מ־1949 בין ישראל לשכנותיה נכתב כי "אין לפרש משום בחינה את קו שביתת הנשק כגבול מדיני או טריטוריאלי".
ניסיונה של ירדן לספח את "הגדה המערבית" ב־1950 לא זכה להכרה בינלאומית. ביוני 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים, חזרו לידי ישראל השטחים שנועדו לה מלכתחילה, אשר הוחזקו מ־1948 עד 1967 בידי ירדן ומצרים תוך הפרת הדין הבינלאומי.
בהחלטה 242 של מועצת הביטחון, שנוסחה בעקבות מלחמת ששת הימים, נדרשה ישראל להסיג "כוחות צבא משטחים", ולא את "כל הכוחות מכל השטחים". כך גם היה בהחלטה 338, שנוסחה בעת מלחמת יום הכיפורים. שתי ההחלטות ניתנו במסגרת סמכות מועצת הביטחון לקבל המלצות לא מחייבות ליישוב סכסוכים בדרכי שלום. הסכמי אוסלו השאירו את שאלת הריבונות להסדר קבע שלא נחתם, והשתלטות חמאס על עזה לא הקנתה ריבונות לארגון הטרור.
עם ישראל מייחל לשלום אמת. המתנגדים להתיישבות שמתעקשים לכנות את השטחים "כבושים" עושים כן מתוך משאלת לב משוללת יסוד שעל ידי כך תצליח ישראל לקרב את השלום, או משום שהם סבורים שהעולם לא יקבל זאת.
על דוד בן־גוריון הופעל לחץ בינלאומי כבד לא להכריז על עצמאות ישראל, אבל משהוכרזה המדינה – העולם הכיר בה והיא הפכה לעובדה קיימת. דו"ח ועדת אדמונד לוי מבטא אותה האמת שביטאה הכרזת העצמאות בשעתה. תביעת הזכות שלנו להתיישב בחבלי ארצנו אמיתית. את זאת על מנהיגינו לומר ולהדגיש בקול רם וברור, כמאמרו של נתן אלתרמן בשיר "תחרות לניסיון" (הטור השביעי, כרך א'), בדברו על סילוף העובדות: "הנותנים לו לגשת לשדה התחרות / מנחילים למפרע תבוסה לחירות".
