אני מדברת היום בשם החיים ובשם המתים, אני מדברת בשם מעיָן, שלא ידבר עוד לעולם.
עד יום העצמאות, ה' באייר תשפ"ג, היינו משפחה רגילה. אבא ואמא וארבעה ילדים. עד הרגע שבו הכול התנפץ, היו לנו חיים אחרים והם היו גדושים בטוב ובעשייה. אליה התחיל לעבוד כמהנדס מכונות בתעשייה האווירית, אחרי עמל בשנות לימודים רבות, ואני עבדתי כמחנכת ורכזת שכבה בבית הספר בתקוע במשרה מלאה, וסיימתי תואר שני.
אורי, ילדנו הבכור, היה בן שמונה, ילד חכם וחברותי. נטע, ילדנו השני, היה בן שש וחצי, ילד רגיש ומוכשר. שחר היה בן ארבע, ילד מלא דמיון ושמחה. ומעין. מעין. התינוק האהוב שלנו. בן עשרה חודשים וחצי. תינוק מלא חיים, מחייך לכולם, משחק, לומד את העולם, נהנה ממה שיש לחיים להציע. ילד של אהבה. ילד של אור שהמיס אותנו במתיקות שלו, כשכולנו כל הזמן סביבו. פעם ראשונה בחיי שהינקתי, והוא היה ממש חלק ממני.
עם הולדתו של מעין, התחדשנו ברכב גדול יותר ורחב ליבנו על המשפחה המתוקה שלנו, על הנסיעות לטיולים, על החגים, על השבתות, על השמחות הקטנות והגדולות בימי השגרה. היינו משפחה רגילה, עד שהחיים התנפצו ברגע אחד.
בבוקר יום העצמאות התיישבנו חגיגיים ברכב, חגרנו את עצמנו ואת הילדים, ויצאנו לדרך למנגל משפחתי בדרום. היה יום בהיר ושטוף שמש, אווירה טובה. שמענו שירים ונהנינו מהביחד שלנו. קצת אחרי השעה 12:00, חרב עלינו עולמנו. בשבריר שנייה גוף לבן ענק פגע בנו. מכה עצומה, אדירה, מפתיעה. השמשה הקדמית התנפצה. הגוף נע קדימה ואחורה והאוטו הסתובב. אני זוכרת את הכול בזיכרונות מבעיתים, שחוזרים בימים, וחוזרים בלילות טרופי שינה.
ואז שקט. והרגע הזה של ההכרה שמעין, התינוק הקטן שלנו, אינו בין החיים. פתאום הבנתי את משמעות השקט. לא שמעתי אף אחד מהילדים. תרחיש אימים. אנשים הגיעו מכל עבר. היינו לכודים ברכב. הבגאז' נפתח, והבנתי שהם מחלצים אותנו משם. "יש שם תינוק", מישהו צעק, ומישהי הוציאה משמאלי את מעין. זה לקח לה כמה רגעים כי היא התעסקה בחגורת הבטיחות של כיסא התינוק עד שהצליחה להתיר את החגורה ולשלוף משם את מעין. שמעתי שההחייאה לא מצליחה. אורי ישב שמוט ראש לידי, ואני ניסיתי למדוד לו דופק.
כשעוד הייתי לכודה ברכב נטע ניגש אליי דרך החלון, רועד, מפוחד ומבועת. "אמא, מעין מת, אמא, מעין מת. אמא, למה זה קרה? אמא, אני מפחד". אחרי חילוץ מורכב הובהלתי לסורוקה בכאבי תופת אדירים, וכל הדרך רק שמעתי בראש את נטע שלי: "אמא, מעין מת".
אושפזנו בארבע מחלקות שונות. קשה לתאר במילים את הגיהינום שעברנו. אליה ואורי נפצעו אנוש, אורי עם פגיעת ראש קשה, ואליה נלחם על חייו. אני, עם שברים רבים בגוף ופגיעות פנימיות, נותחתי עוד באותו היום. ומעין האהוב איננו.
נפרדתי ממעין בבית החולים. נפרדתי גם בשם אליה, שבשלב הזה היה מורדם ומונשם, נאבק על חייו ובכלל עוד לא ידע שמעין איננו. הייתי צריכה לקבל את ההחלטות הכי קשות שלא דמיינתי אי פעם שאצטרך לקבל – לבד, מתוך תהומות הכאב של הנפש והגוף. לא זכינו אפילו להיות בהלוויה של מעין שלנו. לא ישבנו שבעה. שכבנו על מיטות בית החולים. בלי קדיש ובלי נחמה.
בימים הראשונים הכאבים היו קשים מנשוא. לא הצלחתי לנשום, לא הצלחתי לאכול. לא הצלחתי לישון. הגוף רצה להיניק ואין את מי. הנפש נאבקה. המשפחה הייתה איתנו, לא מרפה. גם חברות טובות, גם חברים מהיישוב. הצוות הרפואי ניסה לעטוף. אבל הכול היה שבור ומרוסק. הלם גדול ואימה.
כשנטע ושחר השתחררו הם עברו לגור אצל סבא וסבתא, ההורים של אליה. מסורוקה עברנו שלושתנו לשיקום בשיבא תל־השומר בשלוש מחלקות שונות. אליה היה פצוע אנוש וגם בשיקום הוא נאלץ לעבור ניתוחים קשים וכואבים. חצי שנה הוא היה מאושפז שם. ארבעה חודשים הייתי עם הילדים בבית בלעדיו, כשאבא הגיע רק לשבתות עם מטפל זר, ואני הייתי שבורה מאוד ביום ובכיתי את נשמתי בלילות.
התהום עצומה וחשוכה. הכאב נוראי ובלתי נסבל. הגעגוע לא מרפה. אין מילים לתאר את החוסר, את השבר הגדול, את תחושת ההחמצה והפספוס, והרצון שלא מרפה לאחוז את מעין שוב, עוד פעם אחת ודי.
יותר משנה עברה, והמשפחה עדיין מפורקת. אנחנו עדיין בשיקום. עברתי שני ניתוחים. שנינו לא עובדים. אליה משותק בפלג גופו התחתון, נכה לצמיתות על כיסא גלגלים. אנחנו בהתמודדות יומיומית בלתי אפשרית. מנסים לאסוף את השברים, לטפל בנו ובילדים במקביל. לגדל שלושה ילדים כשאנחנו פצועים ונכים.
מתוך החושך הנורא אנחנו בוחרים בחיים. ומתוך הבחירה בחיים, היה לנו חשוב לבוא לכאן ולדבר. אנחנו כבר נפגענו, והתרסקנו, וקברנו. אבל אני חשה אחריות גדולה לעצור את התאונה הבאה. למנוע את גדיעתם של חיים צעירים באיבם. אני כואבת את כאבם של הנפגעים העתידיים שאני לא מכירה. על ההרוגים הבאים חלילה כתוצאה מנהיגה פושעת.
איננו מוּנעים מנקמה. זו לא דרכנו. שום גזר דין לא ישיב לנו את מעין שלנו, את יכולת ההליכה ואת החיים הפשוטים ולא את שאר האובדנים הנלווים לכל אלו. הם רבים ונוראיים כל כך, וכל אחד מהם מספיק להתמודדות של חיים שלמים. הכול כתוב בתסקיר שהוגש לבית המשפט הנכבד.
אנחנו סבורים שענישה ברף הגבוה והחמור ביותר שמאפשר החוק תציל חיים במניעת אירועים נוראיים כאלה בעתיד. כל אדם שנוהג בגילופין – עליו לדעת שיש בידיו כלי נשק ואין ביכולתו לשלוט ולמנוע את מכת האש הבאה.
תסתכלו עלינו. החיים שלנו התפרקו. אנחנו בונים אותם מחדש, בקושי רב. לאף ילד לא מגיע לחגוג יום הולדת לאחיו המת, ולשחק ליד קברו. לאף ילד לא מגיע ששני הוריו יהיו מאושפזים כשהוא עצמו אחרי טראומה קשה. לאף ילד לא מגיע לראות את אחיו התינוק מת בגיל כל כך צעיר מול העיניים. לאף ילד לא מגיע למות.
זוהי תוצאה ישירה של פסק דין קודם, מקל, שלא הרתיע מספיק את מי שבחרה לנהוג שוב תחת השפעת סמים ואלכוהול. הייתי רוצה לדעת שבעולם מתוקן אדם שעולה על הכביש פעם אחת בשכרות או אחרי נטילת סמים יקבל שלילה במקום לשנים ארוכות, כדי שלא יחשוב לעולם לחזור על כך. שהדבר לא יעלה על דעתו בשנית, ולא על דעתו של אף נהג.
האמת צריכה להיאמר: התאונה הזאת הייתה יכולה להימנע בכל כך הרבה צורות. התאונה הזאת הייתה צריכה לא להתרחש כלל. חברים במסיבה שהיו מונעים ממנה לעלות על ההגה. שוטרים מחוץ למסיבה שהיו עוצרים אותה ומורידים אותה מהכביש. במקום זאת היא הורידה אותנו מהכביש. היא נהגה, נסעה בפראות נגד כיוון התנועה, כשעוד ועוד מכוניות סוטות בחדות כדי למנוע את הפגיעה, עד שפגעה בנו.
יש טעויות שאפשר לקבל. זו לא טעות. זהו פשע שחייבים לתת עליו את הדין, זהו פשע שחייבים למנוע. ושום טיעון משפטי ושום נסיבות מקלות לא ישנו זאת. על בית המשפט הנכבד מוטלת האחריות לעשות ככל הניתן למנוע את התאונה הבאה. בשם מידת הרחמים על הנפגעים הבאים אנחנו מבקשים היום את הופעתה של מידת הדין.
