יחיא סנוואר יעשה לבסוף את הטעות שתעלה בחייו. זה ייקח זמן – ימים, חודשים ואפילו שנים – אבל גם הוא יחוסל. סביר להניח שצה"ל ושב"כ פועלים גם בימים אלה ללכוד אותו, אבל מספר האנשים שיודעים היכן מסתתר מנהיג חמאס זעום. ומספרם כנראה הצטמצם עם החיסול הוודאי כמעט של מוחמד דף בשבת שעברה.
הפגיעה בדף היא אחת ההתפתחויות החשובות ביותר במלחמה. אומנם אין אישור חד־משמעי שמפקד הזרוע הצבאית של חמאס איננו בין החיים, אבל המידע המודיעיני מרמז שאכן היה באתר שהותקף בפאתי מוואסי. שומרי ראשו ומפקד חטיבת ח'אן־יונס ראפע סלאמה לא שרדו את התקיפה, וסביר להניח שכך גם דף – מספר 2 בחמאס, השני רק לסנוואר.
מלבד סגירת החשבון עם דף סוף־סוף, ולצד חיסול שניים מחמשת המבוקשים הבכירים בארגון הטרור – גם סלאמה לא היה דג רקק – יש דברים חשובים ללמוד מהתקיפה שכוונה למוחמד דף. ראשית, החיסול מעיד על חדירה מודיעינית עמוקה ביותר לחמאס, שכנראה לא הייתה מתאפשרת גם ללא מידע מסוכנים בשטח. זו תמונת ראי לכישלון הבלתי נתפס של צה"ל ואמ"ן ב־7 באוקטובר, אז ההסתמכות על מודיעין "טכנולוגי" בלבד הייתה מוחלטת.
בשמחת תורה לא ידענו על אלפי מחבלים שעמדו לפשוט על יישובי הדרום; אבל בשבת שעברה דף וסלאמה אותרו בבית מסתור, באזור שמסתופפים בו אלפי פליטים פלסטינים שנעים ונדים בהתאם ממקום למקום מאז תחילת המלחמה. ייתכן מאוד שצה"ל ושב"כ שמו עין על סלאמה כבר לפני החיסול, אבל חיכו לשעת הכושר המושלמת שבה גם דף יימצא איתו כדי לתקוף.
מעבר להישג המודיעיני הכביר, העובדה שדף וסלאמה ויתרו על המסתור מתחת לפני הקרקע יכולה גם ללמד על הפגיעה המצטברת במערכת המנהרות של חמאס. נראה שפגיעות פרטניות במנהרות לא מחסלות את העיר התת־קרקעית ברצועת עזה, אבל טיפול שיטתי בהן במשך תשעה חודשים הפך אותן כבר למקום שאי אפשר לתפקד ממנו. על שיטות הפעולה של צה"ל מתחת לפני הקרקע, בהובלת יחידות כמו שלדג, עוד ידובר רבות אחרי המלחמה.
אולי גם דף לקה ב"תסמונת 6 באוקטובר", ולא הבין את ההבדל בין המצב התודעתי של ישראל אחרי זוועות שמחת תורה ואחריהן. ייתכן שהאמין שהימצאותו בלב אוכלוסייה עזתית תקנה לו הגנה, שכן עדיין זכר את מה שקרה בבוקר הבלתי נשכח של 6 בספטמבר 2003. לפי מידע מודיעיני שהיה אז, 12 המבוקשים הבכירים ביותר של חמאס, כולל דף ומנהיגו הרוחני של ארגון הטרור אחמד יאסין, עמדו להתכנס בבית פרטי של חבר הלשכה המדינית של חמאס, ד"ר מרואן אבו־ראס, בשכונת רימאל היוקרתית בעזה.
חיסול של כל הקבוצה הזאת היה עשוי לשנות את מהלך ההיסטוריה. למרבה הצער, המבצע, ששמו קטיף כלניות, יצא לדרך אחרי זמן הכנה מינימלי. מכיוון שצה"ל ניסה להימנע מפגיעה מרבים שלא היו מעורבים בלחימה, כמו שאירע בחיסול של סלאח שחאדה שנה קודם לכן, חיל האוויר שיגר על הבית רק פצצות במשקל רבע טון.
איש ממבוקשי חמאס לא נפגע בהפצצה. מרביתם ניערו את האבק מבגדיהם וברחו. רבים מהם חוסלו במהלך השנים, כולל יאסין. אחרי שגם דף כנראה חוסל כעת, ירד מספר בכירי חמאס ששרדו את האירוע לשניים בלבד – אסמאעיל הנייה ומחמוד א־זהאר.
נמל אילת שומם
אולי בדיעבד יתברר שהעיתוי הנוכחי, כאשר חמאס בשפל אך הנהגתו עודנה מתפקדת, הוא הנכון ביותר לקידום עסקה שבה יוחזר חלק גדול מהחטופים כשהם עודם בחיים. זה הרקע לדברים שאמר השבוע ראש ה־CIA ויליאם ברנס, כשהעריך שחמאס מצוי במצוקה אמיתית ותחת לחץ כבד להגיע לעסקה.
הדיבורים על עסקה אפשרית כעת רציניים. עם זאת, נראה שאין סיכוי רב שתושלם לפני נסיעתו המתוכננת של ראש הממשלה בנימין נתניהו לארה"ב בשבוע הבא.
בשטח עבר צה"ל, בלי שהצהיר על כך, לשלב ג' בלחימה בעזה: פשיטות שיוצאות משני הצירים שבהם הוא מחזיק בעומק הרצועה – ציר פילדלפי בין עזה למצרים, שאוגדה 162 פועלת בו, וציר נצרים מנחל־עוז עד לים. השבוע הועברה האחריות על הציר הזה, שמבתר את הרצועה, לאוגדת המילואים 252.
לוחמינו נתקלו במעט תקריות בעזה השבוע. ביום רביעי למשל לוחם גבעתי נפצע באורח בינוני מפגיעת טיל אר־פי־ג'י כשאבטח שיירת משאיות סיוע. בעקבות הירי הופסקה הכנסת הסיוע לכמה שעות, וחודשה בהמשך.
עם זאת, אין כמעט יום שאין בו תקרית. מספר הנפגעים תלוי גם במזל. לעומת זאת, חמאס והג'יהאד האסלאמי ספגו בשבועות האחרונים אבדות רבות – עשרות הרוגים ביום בממוצע. היקף הנפגעים הגדול נובע מכך שהם גם נאלצים לצאת מהמנהרות למתקני אונר"א (צה"ל תוקף גם אותם, בניגוד לעבר), וכן בזכות השיפור המתמיד במודיעין שמקורו באמצעים טכנולוגיים ובחקירות של עצורים.
אגב טכנולוגיה, הרמטכ"ל רב־אלוף הרצי הלוי נעזר גם בפיתוחי בינה מלאכותית כדי לנסות לפצח את ההתנהלות של חמאס. הוא הקים צוות מיוחד לעיסוק בנושא בבור בקריה. הדפוסים של פעילות חמאס מראים כי יש לו עדיין יכולות פיקוד ושליטה, או לפחות היו לו עד להיעלמות של דף.
בינתיים, הרחק מרצועת עזה, שיממונו של נמל אילת הוא אחד הכישלונות הגדולים ביותר של ישראל מאז אוקטובר: השבתת נתיבי הסחר בים סוף. הסיבה לכך היא התקפות החות'ים, שהם מרכיב באסטרטגיה האיראנית להקיף את ישראל ב"טבעת אש" מכל עבריה. גם המצרים סובלים מפיחות של התנועה בתעלת סואץ בעשרות אחוזים והפגיעה במעבר הסחורות בשטחן.
נזכיר שביוני 1967 יצאה ישראל למלחמה (עם צבא קטן בהרבה מזה שיש לה כיום, ונגד שלושה צבאות) כי מצרים סגרה את מצרי טיראן. כעת היא משאירה את הטיפול בחות'ים לאמריקנים, שתוקפים אותם בתימן תכופות ללא שינוי אסטרטגי של ממש.
דו"ח מסווג שהוצג באחרונה לישראלים בפורום אמריקני סגור מעלה כי אף שהחות'ים אינם ארגון "מדינתי", איראן מציידת אותם בכמות נשק ששקולה לזו שבידי אחד משלושים הצבאות הגדולים בעולם. יתרה מכך, לחות'ים יש טילי שיוט שיכולים לפגוע במטרה כמו אונייה בודדת בלב ים, מל"טים מתאבדים וטילים בליסטיים שמגיעים עד לשטחנו. לרוב מדינות העולם אין כלי נשק באיכות כזו. ישראל אינה מתמודדת ישירות עם האיום החות'י, אבל הברית שמובילים האמריקנים עם צבאות ערביים ומערביים לפי שעה אינה פותרת את הבעיה.
לפני סיום, משהו קצר על רב־ניצב קובי שבתאי, שסיים השבוע את תפקידו כמפכ"ל המשטרה באחת התקופות הקשות בתולדותיה, אם לא הקשה מכולן. בתקופתו הצטיינה המשטרה בנושאים מבצעיים, והרימה תרומה עצומה לבלימת מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר. שוטרים הובילו פעילות בלתי פוסקת נגד הטרור ביהודה, שומרון ואפילו בעזה, שם ימ"מ עמד בראש מבצע ארנון לחילוץ חטופים מידי חמאס.
הישגי המשטרה נובעים מכך ששבתאי הוא איש שטח בנשמתו, עוד מהימים שפיקד על יחידת מסתערבי הגבול בעזה, וגם מתקופתו בראש משמר הגבול, שם הקים יחידות טקטיות. לעומת זאת, אופן תפקודה הבעייתי של המשטרה תחת שבתאי בתחום החקירות, השיטור בהפגנות ושאר המטלות המסורתיות שלה הוא כבר עניין שאינו שייך לטור הזה.
