ראש השב"כ קבע: "רמת הסיכון שאנו לוקחים היא רמה ואתגר ביטחוני שנוכל להתמודד איתם. אכן, חמאס יתחזק בעקבות העסקה, אך לא צפוי ליזום הסלמה". כל גופי הביטחון האחרים תמכו אף הם בעסקה, אף שהתנגדו אליה נחרצות קודם לכן. הרמטכ"ל אמר לשרים המתלבטים כי "לא מן הנמנע שנפגוש חלק מהמשוחררים בפעילות צבאית בעתיד, אבל בהערכת המצב שלנו אנחנו חושבים ששחרור האסירים הוא בר־הכלה מבחינה ביטחונית". שר הביטחון ניתח פסיכולוגית את תמריצי חמאס, שזכה בעסקת חלומותיו, וקבע כי "הם מבינים היטב שלא כדאי להם להתנסות בחטיפות".
ארכיון הצהרות הרהב של גורמי הביטחון סביב אישור עסקת שליט באוקטובר 2011 עמוס עד להתפקע. אחרי שנים של התנגדות לעסקה, נדמה שבבת אחת עם הבשלתה כל מערכת הביטחון התגייסה להבטיח שתהיה מכה קלה בכנף הביטחון הישראלי – שום דבר שצה"ל ומערכות המודיעין שמאוישות באנשינו המצוינים לא יוכלו להכיל. תריסר שנים לאחר מכן, אחרי שמשוחררי העסקה כבר רצחו מספר לא מבוטל של ישראלים, בכיר המשוחררים, יחיא סנוואר, יזם מתקפה על ישראל שהובילה ליום הקשה בתולדותיה.
עסקת שליט היא דוגמה אחת כואבת לפער שבין הבטחות מערכת הביטחון להעניק רמת ביטחון מספקת לאחר התקפלות ישראלית ובין התוצאות בפועל. קדמו לה ההכרזות שההתנתקות טובה לביטחון, ושכל פעולה מהצד השני תזכה לתגובה מוחצת. עוד קודם לכן היו ההבטחות של ראש הממשלה אהוד ברק שצה"ל יכול להגן על גבול הצפון לאחר הנסיגה מרצועת הביטחון, שכמה חודשים אחריה התרחשה חטיפת החיילים בהר דב, מלחמה ב־2006, ורצועת ביטחון בגליל שנוצרה ב־2023 – ושסופה לא נראה באופק.
והנה, כמו סנונית שמבשרת את האביב, שוב מלוות את המשא ומתן מול חמאס אמירות על חוסנה של ישראל ויכולתה להכיל את העסקה המתגבשת. בטקס הסיום במכללה לביטחון לאומי הטעים השר יואב גלנט כי "מוטלת עלינו החובה להשיב את החטופים לביתם. התנאים שייווצרו בעקבות העסקה יקדמו את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים שלנו, ועל הסיכונים שעלולים להיווצר צה"ל וכוחות הביטחון יודעים לגבור". לאחר מפגש עם הורי התצפיתניות החטופות נשמע גלנט בטוח אף יותר, והכריז ש"יש תמימות דעים מוחלטת במערכת הביטחון, צה"ל, שב"כ והמוסד שאין מכשול ביטחוני לעסקה שאינו עביר מבחינתנו".
אחרי הניסיון המר מותר לנו, האזרחים, לדרוש תשובות. כיצד, למען השם, יכול גורם כלשהו להתייחס בביטול לסיכונים בעסקה שכוללת לא רק שחרור מחבלים נרחב, אלא באופן תקדימי ומסוכן גם ויתור על הישגים אסטרטגיים בשטח – ולמעשה אף על המלחמה עצמה, תוך ויתור על כל מטרותיה. כיצד אפשר להתחייב שהבכירים שישוחררו לא יתכננו לנו את ההפתעה האסטרטגית הבאה? כיצד אפשר להתייחס בביטול לעזיבת ציר נצרים, הרגל שמניחה ישראל על צווארו של חמאס? כיצד מסוגלים ראשי מערכת הביטחון להביט לנו בעיניים ולהבטיח שנטישת ציר פילדלפי תמורת ערבויות על הקרח ופתרונות טכנולוגיים לא תביא את חמאס בתוך זמן קצר למקום שהיה בו ב־7 באוקטובר?
מערכת הביטחון הישראלית המציאה סטארטאפ ייחודי – כניעה מתוך יהירות. היא משוכנעת שביכולתה לגבור על כל אתגר, ולכן ללא היסוס ממליצה על מעשים מופקרים ביטחונית. כה גדולה אמונתה ביכולותיה לזהות מראש כל איום ולסכל כל פעולה של היריב, עד שאין משמעות לשאלה עד כמה יתחזק היריב בעקבות החלטות ישראל וכמה גרועים יהיו תנאי הפתיחה שלה בסבב הבא. האויב, לפי מערכת הביטחון, אינו מסוגל לנצל את שינוי התנאים לטובתו, משום שביטחוננו מצוי אך ורק בידינו ולא במעשיו.
הגישה הזאת, שהופרכה תמיד, הוכחה ב־7 באוקטובר כסכנה לעצם קיומנו. תחושת העוצמה המשכרת והמשקרת, המבוססת על ההנחה שנוכל תחת כל מערכת תנאים ויחסי כוחות לעצור כל מתקפה, הובילה לכך שעקרונות הביטחון הבסיסיים ביותר ננטשו. כך לגבי ניהול המגננה, וגם לגבי שיקולי האמנעה וההבנה שאויב שמתכונן ברצינות ונחוש לפגוע אכן יעשה זאת אם לא תישלל ממנו ההזדמנות.
במערכת הביטחון ובמערכת הפוליטית לא מסוגלים להיגמל מהרגלי הזלזול באויב שהיו כאן לפני 7 באוקטובר. אם יוכלו, הם יחזירו אותנו לאותה נקודה בדיוק. אם הם לא למדו עד עכשיו, הם כבר לא ילמדו.
