כעת, כשהנשיא ביידן סוף סוף נכנע לרצון מנהיגי מפלגתו והתורמים, בשמאל נשמעים שבחים מקיר לקיר על תקופת נשיאותו. שירי התהילה לגדולתו האישית והשבחים על תקופתו בבית הלבן הועצמו כשחולשתו התבררה בעימות ב-27 ביוני עם הנשיא לשעבר דונלד טראמפ.
התקשורת הממוסדת הליברלית בילתה שנים בטיוח של הדעיכה הקוגניטיבית של הנשיא, כולל האשמת כל עיתונאי שהעלה את הנושא בהפצת "אינפורמציה שגויה".
אבל ברגע שהשקרים נחשפו, אלו שסביר להניח שידעו את האמת על ביידן – כמו הנשיא לשעבר ברק אובמה, סגנית הנשיא קמאלה האריס, מנהיגי הקונגרס ואנשי גיוס כספים בהוליווד כמו השחקן ג'ורג' קלוני – פנו אליו למרות שהמשיכו לשבח אותו באופן בלתי סביר כאחד הנשיאים הגדולים ביותר. כמו מארק אנטוני ב"יוליוס קיסר" של שייקספיר, הם "באו לקבור" את ביידן, אבל חשבו לשבח אותו קודם.
ההזדקפות האייקונית של טראמפ לאחר ניסיון ההתנקשות, ההידבקות בקורונה והארנקים הסגורים של תורמים דמוקרטיים גדולים היו המכות האחרונות שנראה כי אילצו את ביידן לפרוש, ובכך ייתרו את הפריימריז האחרונים במפלגה הדמוקרטית. זה שביידן הודיע על פרישתו באמצעות פוסט במדיה החברתית – ועוד ב-X של אילון מאסק, שהליברלים גינו בשל מדיניות חופש הביטוי שלו – במקום לטרוח לצלם סרטון ולשוחח אם אזרחי מדינתו בעצמו, זהו סוף חלש היאה לדרמה המעצבנת הזו.
כמובן שכעת יגיעו מקהלות השבחים הראוותניות והבלתי הגונות לא פחות לסגנית הנשיא קמילה האריס, שכן כעת היא ככל הנראה הופכת למוקד המאמצים של הדמוקרטים למנוע ניצחון של טראמפ. אבל לפני שנתחיל במשימה של זיכוך האמת מההגזמות המפלגתיות ביחס להאריס, ראוי להקדיש רגע כדי לפרק את התפיסה שנשיאות ביידן הייתה נהדרת כפי שאמרו לנו אלה שדחפו את הסכין בגבו.
המיתוסים של ביידן
השבחים לביידן הם בגדר הספד, מה שהופך את זה איכשהו לטעם רע לבקר אותו. אך זהו רק מסך עשן. הוא עדיין חי מאוד, וכשסגניתו היא האדם בעל הסבירות הגבוהה ביותר לרשת אותו כמועמדת לנשיאות, הערכה הכנה של הרקורד שלו היא חיונית.
אם מישהו בילה חצי מאה בתפקידים פוליטיים זה לא אומר שיש לא איזשהו יתרון. כמו חברים ותיקים אחרים בבית הנבחרים ובסנאט, ביידן מעולם לא החזיק בעבודה אמיתית בל ימי חייו; תפקידיו כסנאטור ואחר כך כסגן נשיא אפשרו למשפחתו להשפיע בארה"ב ובחו"ל, מה שהפך את כולם לעשירים.
יתרה מכך, התפיסה שהוא אדם נפלא או איש מרכז המייצג את ההיבטים הטובים ביותר של השירות הציבורי סותרת את החלק שלו ברשעות והבעת בוז למתנגדיו. הוא סייע בהשמצות של אנשים כמו רוברט בורק, קלרנס תומס ואפילו מיט רומני המתון ביותר, שאותו האשים באופן בלתי נשכח שהוא מוכן להחזיר את האפרו-אמריקאים ל"שלשלאות".
וזה אפילו בלי לקחת בחשבון את הרקורד שלו בגניבות ספרותית ובפנטזיה, עם האגדות והשקרים הגמורים שהוא מספר על עצמו ועל יריביו. כמובן, ברגע שהוא הפך לבן זוגו לקמפיין של אובמה ב-2008, הוא קיבל אישור ממפלגת העיתונות המוטה שסירבה לומר עליו את האמת עד שהם – ושאר הממסד הפוליטי הליברלי – השליכו אותו לכלבים כחלק מהמסע שלהם לשמור על כוחם.
אבל ברגע שנעשה הכרחי לדחוק אותו מהדרך, אנשי המפלגה הדמוקרטית ו"חברים" אחרים כמו אובמה שימנו את המהלך בסיפורים אבסורדיים על כך שהוא הציל את הדמוקרטיה והכלכלה. השבחים מתעלמים מהשימוש שלו במערכת המשפט נגד יריבים פוליטיים; צנזורה של מתנגדים; מדיניות גבולות פתוחים שהובילה לפלישה של עד 7 מיליון מהגרים בלתי חוקיים; אינפלציה שפגעה באמריקנים ממעמד הפועלים; והתפשטות המניפסט הדתי הקורא לגיוון, שוויון והכלה (DEI) שמתכתב עם האנטישמיות בקרב הממשל.
חשוב לזכור שכל האמור לעיל מסביר מדוע הוא פיגר בסקרים אחרי טראמפ עוד לפני שהעימות חשף את בעיותיו הקוגניטיביות.
אסונות במדיניות החוץ
הם גם טוענים שהוא החזיר לגדולתו את מעמדה הבינלאומי של אמריקה. אולם האמת היא שהוא ירש מצב עניינים עולמי יציב יחסית, אותו ביטל בהפגנת חולשה, כהוא משאיר מאחוריו עולם עולה בלהבות.
המצב המילולי והמטאפורי הזה הובהר עד כאב ביום ראשון, כשביידן עזב את המרוץ לנשיאות, בדיוק כשישראל נאלצה להגיב על מתקפת המל"טים על תל אביב ששוגרה יומיים קודם לכן על ידי הטרוריסטים החות'ים בתימן. המתקפה של ישראל על נמל חודיידה, שממנו איראן שלוחת אספקה ותחמושת לחות'ים, נועדה לשלוח איתות לטהראן, לקבוצות הטרור שלה ולאזור כולו שיהיה מחיר גבוה על תקיפת ישראל והרג אזרחיה.
בל נשכח שהסיבה היחידה שהחות'ים הצליחו לתקוף את התעבורה הבינלאומית בים האדום ובקרן אפריקה בתשעת החודשים האחרונים, כמו גם לתקוף את ישראל בבוקר יום שישי, היא בגלל הטעויות הנוראיות של ביידן.
הניהול השגוי של המצב בתימן הוא רק חלק קטן תמונת הכישלון במדיניות החוץ האמריקנית ברחבי הגלובוס מאז כניסתו של ביידן לתפקיד. אבל הוא חלק משורה של תפיסות שגויות ובחירות הזויות שהן בעצם שידור חוזר של מדיניות ממשל אובמה.
הטעות הזכורה ביותר של ביידן בחו"ל הייתה האופן הנמהר שבו הוציא את הכוחות האמריקנים מאפגניסטן. בעוד שטראמפ ניהל משא ומתן על נסיגה כזו, הוא מעולם לא ביצע אותה, מכיוון שלא הייתה דרך לעשות זאת מבלי למסור את המדינה לטליבאן. אבל ביידן כל כך רצה להכריז שאין חיילים אמריקנים באפגניסטן ביום בו יציינו 20 שנה למלחמה הכושלת, עד שהוא הורה על נסיגה מהירה. זה פגע בממשלה בקאבול, שהתמוטטה במהרה.
גרוע מכך, הנסיגה המחפירה הובילה למותם של 13 אמריקנים. היא גם נטשה בעלי ברית אפגנים ומיליארדי דולרים של ציוד צבאי אמריקני מתוחכם רק כדי שהטליבאן יוכל להשתלט עליו ולאחר מכן למכור אותו לארגוני טרור איסלמים אחרים.
הפגנת חולשה זו הייתה האות לשחקנים מפוקפקים ברחבי העולם להגביר את הפרובוקציות שלהם. ניתן לראות זאת, כאשר ההצהרות המבולבלות והסותרות לעתים קרובות של ביידן, הובילו את המנהיג הרוסי הסמכותי ולדימיר פוטין להסיק שהוא יכול לפלוש לאוקראינה בלי חשש.
בעוד ביידן אכן התגייס להגנתה של אוקראינה, ההתמקדות האובססיבית שלו במלחמה ההיא באה על חשבון נושאים דחופים יותר בסדר בעדיפויות ועודדה את המשכה, במקום לשאוף להסדר שעשוי להבטיח את עצמאותה של אוקראינה.
לפייס את איראן
יותר מזה, בלב החלטתו של ביידן לחזור בזמן לעידן נשיאות אובמה עמדה גישה שנותנת אמון בלתי ראוי במוסדות בין-לאומיים כמו האו"ם ומבקשת להוריד את דרגת היחסים עם בעלי ברית מסורתיים במזרח התיכון, כגון ישראל וסעודיה. המטרה העיקרית של גישה זו הייתה חידשו המרדף מתקופת אובמה לפיוסה של איראן, תוך התייחסות לאפשרות להמשיך את הצלחתו ההיסטורית של טראמפ בהגעה לנורמליזציה בין ישראל למדינות ערב באמצעות הסכמי אברהם כסוגיה משנית.
בהתבסס על האמונה המוטעית של אובמה שהמשטר האיסלאמיסטי של איראן רוצה הזדמנות "להיטיב עם העולם", ארצות הברית נכנסה להסכם גרעין חלש בצורה מסוכנת עם טהרן ב-2015. למרות שדחתה את השגת הנשק הגרעיני של אירן, ההסכם הבטיח בעצם שלרפובליקה האסלאמית תהיה פצצה עד 2030. טראמפ פרש מההסכם והטיל מחדש סנקציות על המשטר כדי לאלץ אותו לוותר על תוכנית הגרעין שלו. אבל ברגע שנכנס לתפקיד, ביידן הסיר את הסנקציות, העביר מעת לעת נכסים איראניים מוקפאים לידי הממשלה האיסלאמיסטית וניסה לשווא לגרום לה להסכים להסכם חלש עוד יותר.
הדחיפה הכספית שהעניק לאיראן סייעה לה לחדש את תמיכתה בטרור הבינלאומי, ובאמצעות "ציר ההתנגדות" שלה היא יצרה רשת של ארגונים שעוטפים את מדינות ערב הסוניות ואת ישראל.
ביחס לישראל, ביידן ניסה להתערב כדי להפיל את ממשלתו של נתניהו שנבחרה בנובמבר 2022. הממשל עשה זאת לא כל כך מכיוון שמישהו בוושינגטון באמת האמין כי הרפורמה המשפטית הייתה אנטי דמוקרטית (הדמוקרטים באמת ישמחו להפוך את בית המשפט העליון האמריקני להרבה פחות חזק), אלא בגלל שהוא רצה ממשלה בירושלים שתהיה גמישה יותר ביחס לאיראן ותעשה ויתורים לפלסטינים שלא היה להם עניין בשלום.
זה הניע את רכבת האירועים שהובילה לטבח של חמאס ב-7 באוקטובר ולמאמצים של חיזבאללה להפוך את היישובים הישראליים לאורך הגבול הצפוני לבלתי ראויים למגורים.
טעות בתימן
בין הטעויות הקולוסאליות האחרות של ביידן הייתה התערבותו בתימן. לפני 2021, ארצות הברית תמכה במאמציה של ערב הסעודית להתנגד לטרוריסטים החות'ים הנתמכים על ידי איראן בתימן. אבל ביידן נכנס לתפקידו כשהוא משוכנע שהסעודים ולא האיראנים הם הבעיה באזור, והוא ביטל את התפיסה כי החות'ים הם ארגון טרור. ב-2022 הוא אילץ את הסעודים לחתום על הסכם הפסקת אש ולעצור את הסיוע לכוחות התימנים שהתנגדו לחות'ים.
זו הסיבה שהחות'ים היו חופשיים לאחר ה-7 באוקטובר לסייע לחמאס נגד ישראל על ידי ירי על ספינות בים האדום. למרות שארצות הברית ובעלות בריתה הגיבו בהתקפות מינימליות על החות'ים, כמו יריבים אחרים הם קראו את הצעדים של ביידן והבינו שהוא לא מוכן להגן על אינטרסים אמריקנים ועל בעלי בריתו באזור. זה הקשר למתקפה החות'ית על תל אביב, שהייתה רק המוצלחת ביותר מבין מאות ניסיונות של המורדים להרוג יהודים.
במובן זה, הלהבות שעלו לשמיים ממאגרי הדלק שישראל הציתה הינם ייצוג ראוי לכמעט ארבע שנים של כשלון מדיניות חוץ של ביידן כמעט ללא יוצא מן הכלל. מאוקראינה, תימן, עזה ועד גבולה הצפוני של ישראל, משתוללים כעת סכסוכים שהם תוצאה ישירה של שיקוליו השגויים וחולשתו, המשתווים רק לכישלונו להגן על הגבול של אמריקה עצמה עם תוצאות הרסניות עבור קהילות ברחבי ארצות הברית.
הדמוקרטים עזרו להחמיר את הקיטוב בתרבות הפוליטית האמריקנית על ידי אימוץ הטענות המסוכנות שטראמפ הוא היטלר והרפובליקנים רוצים לשים קץ לדמוקרטיה. הם הגיעו לאמונה שכל הדרכים למנוע ממנו לנצח ב-2024 – עד וכולל צעדים אנטי-דמוקרטיים כמו חקיקה נגד יריבים פוליטיים – מקובלים. על פי אותו ההיגיון, הם מוכנים באותה מידה לטעון שהנשיאות של ביידן הייתה הצלחה מסחררת, גם אם זו נקודת מבט שרוב המדינה מוצאת מביכה.
הבעיה כאן היא לא רק האופן שבו המפלגות משני הצדדים תמיד יתארו את כישלונותיהם כהצלחות. אלא גם המנהג של האליטות בממסד מדיניות החוץ לסרב להודות שהם טעו בגדול בכל כך הרבה נושאים חשובים.
הם רוצים שנתעלם מעדויות הבולטות על הקטסטרופות שלהם, בדיוק כמו שהם עשו לגבי חוסר התפקוד של ביידן עד לפני כמה שבועות. אבל הלהבות הבוערות בתימן, עזה, ישראל ואוקראינה הן הוכחה לכך שכל כך הרבה מדם החפים מפשע שנשפך בארבע השנים האחרונות הוא תוצאה של מנהיגותו חסרת הדעת של ג'ו ביידן.
