מאז נפתחה מלחמת 7 באוקטובר, השיח הישראלי מלא בביקורת על המדיניות שהביאה למכה הקשה שספגנו, אבל גם על ניהול המלחמה עצמה. דומה שאין מלחמה בתולדות ישראל – בוודאי לא קשה וקיומית כל כך, שמתפרסת בכמה זירות בו־זמנית – שמתנהלת לצד שיח אזרחי רווי ביקורת והאשמות הדדיות בין ימין לשמאל ובין הפוליטיקאים לאנשי זרועות הביטחון. מתוך כך, נשמעים יותר ויותר קולות, בעיקר מקרב הלוחמים, המבקשים להשתיק את הביקורת בטענה שהיא מרפה את מורל הלוחמים והאזרחים, ועל כן העיתוי הנכון לה הוא בסיום המלחמה.
לא במקרה השיח הביקורתי מועצם כל כך במלחמה הזו. זו רק הארוכה במלחמות ישראל מלבד מלחמת העצמאות, מה שיוצר כמעט באופן טבעי שיח ביקורתי על התמשכותה. יש בה גם זמני הפוגה לכאורה שמאפשרים לשיח הציבורי להתמקד בבחינה ביקורתית של המהלכים. הסיבה החשובה יותר לביקורת היא שלא רק מהלכי המדינאים ואנשי הצבא בימים שקדמו ל־7 באוקטובר יצרו מחדל שאין שני לו, אלא שגם מהלכיהם מאז 7 באוקטובר נראים בעייתיים מאוד.
הנה כמה דוגמאות: כדי להבטיח שחמאס לא יחזור לשלוט ברצועת עזה צריך לכל הפחות להביא במקומו כוח חלופי. שתי האפשרויות הן מִמשל צבאי ישראלי או שליטה פלסטינית כלשהי, בגיבוי אמריקני ומדינות ערביות מתונות. אלא שעד לרגע זה ממשלת ישראל לא הצליחה לקדם אף אחת משתי האפשרויות. התוצאה היא שחמאס חוזר להפגין שליטה באזורים שישראל נסוגה מהם, וישראל נאלצת לכבוש אותם מחדש ולסלק מהם זמנית את מחבלי חמאס.
חוסר הרצון או היכולת להחליט מאפיין את כל ההחלטות החשובות הנוגעות למלחמה: ממשלת ישראל מפרסמת חדשות לבקרים מתווים לעסקת חטופים, ואז מופיע ראש הממשלה בכסות כזו או אחרת, ומוסיף תנאים או מחמיר תנאים קיימים באופן שתורם לטרפוד העסקה. ישראל רוצה מאוד, לכאורה, גם להתפנות לחזית הצפונית, שמונעת כרגע מכ־70 אלף ישראלים לחזור לבתיהם. לשם כך ברור שיש לסיים את המלחמה בעזה, אבל גם בנוגע לכך אין יכולת לקבל החלטה.
עיקר העיקרים: חלק משרי הממשלה ורבים מחברי הקואליציה מתנהלים כאילו הסכנה העיקרית האורבת לפתחנו היא עדיין הדמון הישן של המדינה הפלסטינית, בעוד שאנו מוצאים את עצמנו נלחמים כבר שנים בעיקר באיראן ושלוחיה, שהולכים ומגבירים את טבעת החנק שלהם על ישראל, כשבפתח גם סכנת הגרעין. ברור שכדי לגבש חזית בינלאומית משמעותית נגד איראן צריך ויתורים מסוימים בזירה הפלסטינית. אבל הממשלה מתנהלת כאילו הצורך בברירה כזו אינו קיים.
על רקע זה צריך לומר: את הביקורת על המחדלים שקדמו ל־7 באוקטובר אכן אפשר וצריך לדחות לסיום המלחמה. היא לא תשנה את המהלכים העכשוויים. אבל את הביקורת על ניהול המלחמה עצמה – כולל החשד שהיא מדשדשת במכוון כדי לא להגיע לשלב הביקורת – חייבים לנהל כאן ועכשיו, גם אם היא פוגעת במובן מסוים במורל החיילים והאזרחים.
אדרבה, כשם שאין סתירה בין סיכון החיים של הלוחמים לעיסוק העורף במגוון ענייני היומיום – שהרי החיילים נלחמים בין השאר כדי לאפשר לעורף לחיות את חייו – כך גם אין סתירה אלא דווקא השלמה מחויבת המציאות בין לחימת החיילים ובין הביקורת האזרחית על ניהול המלחמה. היא תעשה אותה טובה יותר, יעילה יותר ונכונה יותר.
מי שמבקר את הביקורת מסוג הזה דומה לנביאי השקר מהימים שלפני חורבן בית ראשון, שביקשו לשכנע את המלך צדקיהו שהברית עם מלך מצרים תספיק כדי למרוד בבבל בהצלחה. מולם עמד נביא האמת ירמיהו, שהשלטון והציבור גם יחד שנאו אותו על נבואותיו הלא נעימות, וסופו שנזרק לבור הכלא. כולנו יודעים מי צדק בסופו של דבר.
גם מי שתומכים כמוני בביקורת בזמן אמת צריכים להבחין בינה ובין זריעת ייאוש. ההבחנה פשוטה: המבקרים והמפגינים אינם מיואשים. פעילותם מעידה שהם מאמינים באפשרות התיקון. המיואשים הם מי שאינם עושים דבר זולת זריעת הפחד והתחושה שאין סיכוי לתיקון ושינוי. הם אלה הבורחים מהארץ, ובעיקר אלה המבקשים גם לשכנע אחרים לברוח איתם. אל יהי חלקנו עמהם.
