שוב ושוב מתפרסם: "כל מערכת הביטחון תומכת בעסקת החטופים המסתמנת". ואני מצטמרר, לא רק בגלל עצם התמיכה האוטומטית בעסקה מסוכנת, אלא קודם כל בגלל המילה "כל". כולם חושבים אותו דבר? אף אחד לא מעז לחרוג מהעדר? שוב?
על לשוננו מתגלגלת המילה "קונספציה", שהנחילה לנו ועדת אגרנט, אחרי מלחמת יום הכיפורים. אפשר לזהות את הוותק של המילה לפי ההגייה הרוסית שלה, מהימים שבהם לזיהום קראו "אינפקציה". היום לא היו אומרים "קונספציה" אלא "קונספט". כל כך הצליחה הוועדה להחדיר בנו את המילה היחידה הזו, שאף אחד לא זוכר מה בכלל הייתה הקונספציה הספציפית שהטעתה את מערכת הביטחון בימים ההם: שמצרים לא תצא למלחמה בלי עליונות אווירית.
האמת היא שיש בזה היגיון – בכך שמדגישים את עצם החשיבה השטחית והאחידה, ולא את הטענה הספציפית שאותה אימצו אז כולם. גם בימינו, לא פחות ממה שצריך לדבר על הקונספציה המסוימת שהטעתה את מערכת הביטחון שלנו – האשליה שאפשר להכיל צבא אויב על גבולנו ושאפשר לגלות סובלנות לטרור – צריך להדגיש את עצם הנטייה לחשוב באופן אחיד ולהשתיק קולות חולקים.
הכלכלה ההתנהגותית מלמדת אותנו שיש לכולנו "הטיית אישוש": נטייה למצוא בכל מידע חדש שיונח לפנינו אישוש וראיה לכל מה שחשבנו קודם. זה מייאש, כי מכאן עולה שקשה מאוד להיחלץ מאמונות שגויות ומשובשות. הדרך היחידה לעשות זאת היא לעודד באופן אקטיבי ויכוחים וחילוקי דעות, להתעקש לשמוע אנשים שחושבים אחרת מהדעה המקובלת: אנחנו צריכים אותם כדי שידגישו עבורנו במרקר את הנתונים שסותרים את עמדת הקונצנזוס, ויתקעו לנו אותם בפרצוף, כך שלא נוכל להתעלם.
חז"ל קבעו שאם כל שבעים ואחד הדיינים בסנהדרין פסקו פה אחד שהנאשם אכן אשם ברצח – משחררים אותו לחופשי (סנהדרין יז). המפרשים מנמקים זאת בשני ניסוחים דומים: חלקם אומרים שלא ייתכן ששבעים ואחד יהודים חכמים הסכימו על משהו פה אחד, אלא אם כן הדיון היה שטחי ופגום; חלקם אומרים שההסכמה אינה רק סימן לדיון שטחי, אלא גם עצם הסיבה לשטחיות של הדיון הזה. כיוון שכולם הסכימו, ואף אחד לא התעקש על הצד השני, איש גם לא שקל באמת את האפשרות שנפלה כאן טעות ושהנידון חף מפשע. בלי ויכוח, בלי דעות חולקות, אי אפשר לרדת לחקר האמת.
חכמינו כה התעקשו על ריבוי דעות, עד שקבעו שבזמן הדיון בסנהדרין פותחים את הדיון בדברי הקטן מכולם, בחכם הזוטר ביותר, כדי שלא יתבייש להביע דעה חולקת. בזמן המשא ומתן לשלום עם מצרים בקמפ דיוויד קבע מנחם בגין כלל דומה: בכל הדיונים הפנימיים של המשלחת הישראלית יפתחו את הדיון הזוטרים ביותר, "כדי שאף אחד לא יהיה יס-מן", כפי שתיאר זאת אליקים רובינשטיין. אפשר אפילו לשער שמנחם בגין המסורתי הכיר את דברי חכמינו בנושא הזה ושאב מהם השראה.
אחרי מלחמת יום הכיפורים הקימו באמ"ן יחידה מיוחדת – מחלקת הבקרה – שתפקידה לומר הפוך מכולם, "איפכא מסתברא". המטרה הייתה בדיוק לעודד ויכוחים ולמנוע אחדות דעות. ברור שזה לא עבד, ובשמיני עצרת השנה נפלנו שוב באותו בור. עברו חמישים שנה, ואחרי שני דורות נשכח הלקח הארגוני, אף שכולם נשבעו לנו תמיד שמלחמת יום הכיפורים שינתה את חיל המודיעין לנצח. כל קצין במודיעין שמע לפני המלחמה הרצאות על לקחי יום הכיפורים, במלאות חמישים שנה למלחמה ההיא. אך כדרכו של עולם, הרצאות לא באמת משנות תודעות.
האשמה הזו איומה וקשה, אך מקהה אותה קצת ההכרה בזמן הרב שחלף בין מלחמת יום הכיפורים לבין הקונספציה הבאה. אפילו התירוץ הזה לא קיים לנוכח הקונספציה החדשה שנרקמת לנגד עינינו במערכת הביטחון. הפעם לא עברו חמישים שנה, אלא רק כמה חודשים, ושוב כל הביטחוניסטים מציגים שפה אחת ודברים אחדים. וכשיש עופר וינטר אחד שחושב אחרת – מיד מעיפים אותו הביתה.
"כל מערכת הביטחון תומכת בעסקה". כולם? אין אחד שמעז לחשוב אחרת? אף אחד לא חושב לשנות את ההרגל לדבר פה אחד? אף אחד לא מעז לתהות על ההכרזות היהירות "נדע להכיל את סכנות העסקה"? אף אחד לא מעז להזכיר לעמיתיו הבכירים שכך הצהירו גם לפני עסקת טננבאום ועסקת שליט – ונכשלו כישלון חרוץ?
"כל מערכת הביטחון" מיישרת קו. שוב. איזו אכזבה.
