למרות שהרפורמה המשפטית נקברה קבורת חמור, סערות משנה ממשיכות לצוץ חדשות לבקרים, כאשר חוק הקואליציה החדש הקובע כי נציב תלונות השופטים ימונה ברוב של 70 חברי כנסת בהצבעה חשאית הוא האחרונה שבהן.
ההצעה נועדה למנוע מהקואליציה להשתלט על מינוי הנציב, אך בכל זאת היא ספגה קיתונות של ביקורת. האיום על ישראל אינו עוד איום של קואליציה כל-יכולה, אלא "פוליטיזציה" של תפקידים בכירים בשירות הציבורי וברשות השופטת. חטא העגל החדש הוא חטא הפוליטיזציה.
אך מהי, בעצם, אותה דרישה ל-"דה-פוליטיזציה"? כיצד עלינו להבין את הפיכתה של עצם הפוליטיקה למילה גסה? האם ישנם לא-פוליטיקאים שבידם ניתן להפקיד בבטחה כוח וסמכות? אלה שאלות כבדות משקל שלא זוכות לתשומת הלב הציבורית הראויה.
הדרישה לדה-פוליטיזציה מבקשת להוציא, או לכל הפחות לצמצם, את יכולתם של פוליטיקאים לשלוט במינויי בעלי תפקידים לרשויות שלטון, וכך למנוע מהם את היכולת להשפיע על מדיניות בתחומים שונים. בפועל, זוהי דרישה להעברת סמכויות וכוח שבעבר שכנו בתחום אחריותם של פוליטיקאים – לידיהם של מומחים עתירי תארים. עניינים מסוימים, כך הולך הטיעון, טוב לו ישכנו מחוץ להישג ידם של נבחרי הציבור. כלומר, מחוץ להישג ידה של הפוליטיקה עצמה.
דה-פוליטיזציה יכולה לבוא לידי ביטוי בשתי צורות, כאשר רק אחת מהן עולה בקנה אחד עם עקרונות דמוקרטיים. בצורתה הראשונה והלגיטימית, זהו הפרלמנט שמטיל מגבלות על הממשלה בתחומי מדיניות, מסדיר את הליך המינויים במגזר הציבורי (בין היתר על ידי קביעת תנאי סף מקצועיים הולמים למשרות) ומעניק אוטונומיה נרחבת (הניתנת לצמצום ואף לביטול במידת הצורך) לגופים העוסקים בתחומים ספציפיים הדורשים מומחיות ייעודית (כגון בנק ישראל). דה-פוליטיזציה מן הסוג הזה היא בעצמה החלטה פוליטית שנהנית מלגיטימיות דמוקרטית אשר ניתנת לעדכון, צמצום ושינוי עתידי על ידי הפרלמנט עצמו.
בצורתה משוללת הלגיטימיות, דה-פוליטיזציה היא אינה אלא הדרישה להעניק עצמאות מוסדית מן הציבור עצמו לגופים המשפיעים עליו בצורה רבה. זוהי למעשה דרישה לחסינות כוללת, בלתי ניתנת לשינוי, מנציגיו של הציבור; במילים אחרות, צורה זו של דה-פוליטיזציה משמעה דרישה לסמכות ולכוח ללא אחריות ציבורית וללא מנדט ציבורי.
הדחיפה לדה-פוליטיזציה נשענת על שני טיעונים כבדי משקל. לפי הטיעון הראשון, ברגע שיתאפשר להם, פוליטיקאים יעשו שימוש מגונה בכוחם. למשל, ימנו מקורבים למשרות מפתח ויעצבו מדיניות שתטיב עם תומכיהם ותפגע במתחריהם. לפי הטיעון השני, אנחנו צריכים לחשוש לא רק מפוליטיקאים בעלי כוונות רעות, אלא גם מפוליטיקאים בעלי כוונות טובות. אלה ואלה נעדרים את הכישורים, המיומנויות והידע בתחומים הצריכים אותם. כך או אחרת, המסקנה לכאורה היא אחת – הצרת כוחם וסמכותם של נבחרי הציבור.
אלו טיעונים כבדי משקל שיש לקחת ברצינות הראויה. החשש מפני הטבה עם "אנשי שלומנו" אינו פחד תיאורטי, כפי שלימד אותנו הפנקס האדום של מפא"י. נקודת המוצא שלנו צריכה להיות שפוליטיקאים אכן מחפשים כוח והשפעה וכי ברצונם להיטיב עם קהל תומכיהם על ידי משרות ותקציבים. כמו כן, אין להכחיש שישנם תחומים שדורשים מומחיות. פוליטיקאים אינם צריכים להיות אלה שקובעים את שער הריבית – הם לא מבינים בכך.
עם זאת, אין בחששות אלה להצדיק דה-פוליטיזציה מן הסוג השני שתיארתי לעיל. העברת כוח וסמכות מידיהם של נבחרי ציבור שניתן להענישם בקלפי, ואשר מאוזנים ונבלמים על ידי נבחרי ציבור אחרים לידיהם של 'מומחים', פקידים ומשפטנים אינה פוטרת את בעית השימוש לרעה בכוח אלא מזיזה אותה למקום אחר. למעשה, אין מדובר אלא בגרסה עכשווית לכשל האפלטוני של "מי ישמור על השומרים?" אם פוליטיקאים הכפופים ללחץ ציבורי אינם יכולים לשמור על עצמם, אין שום סיבה להאמין שמומחים שפועלם אינו שקוף, שאינם נושאים באחריות כלפי הציבור ושעמדותיהם הפוליטיות נסתרות, יצליחו לשמור על עצמם.
מומחיות הינה כורח בעולם המודרני, אך מומחים סובלים מכל אותם פגמים שמהם סובלים מי שאינם מומחים. הם חושקים בכבוד ויוקרה, מבקשים להגדיל את הכנסותיהם ולדאוג לידידיהם, הם בעלי השקפות פוליטיות והטיות אידיאולוגיות וכל מוסד שבו מתחרים על משרות נתון למאבקי כוח פוליטיים. יתרה מכך, לא אחת התמחות-יתר מוליכה לעיוורון בכל הנוגע למה שחונה מחוץ לשדה המומחיות – עובדה בעייתית כאשר עוסקים בסוגיות הכוללות ממשק מורכב בין כלכלה, חברה, תרבות וביטחון.
לא זו אף זו, אנחנו חיים בעולם שבו המוסדות האמונים על יצירת ידע והכשרת מומחים (אוניברסיטאות) חוו "לכידה אידיאולוגית". תחת השפעתה של אידיאולוגיה פרוגרסיבית הרסנית, הן הפכו להיות מקומות הומוגניים מבחינה רעיונית ופוליטיים למכביר ובגאון.
בסופו של דבר, קריאה מרחיקת לכת ל-"דה-פוליטיזציה" סותרת את רעיון הנציגות וחותרת תחת ההיגיון הדמוקרטי עצמו. במשטר דמוקרטי, הכוח הריבוני שוכן אצל ציבור האזרחים. ציבור זה, הקנאי לכוח זה, מוכן להעניקו רק לידיהם של נציגים שזכו להסכמתו וגם זאת לתקופה מוגבלת בלבד ולאור בחינתו הביקורתית התמידית את התנהלותם והישגיהם. נבחרי ציבור אלה, כפי שציינו, יכולים להאציל בתורם סמכויות רבות ואוטונומיה נרחבת למומחים וגופים בעלי תכליות ספציפיות, תוך שמירה על האפשרות לשנות ואף לקחת בחזרה את הכוח והסמכות הניתנים להם. ואולם הפקעת הכוח הריבוני עצמו מהציבור ונציגיו בשמה של "דה-פוליטיזציה" היא אינה אלא גזל מתוחכם של הדמוקרטיה עצמה שיש להתנגד לו נחרצות.
