בשנת 1985 הצהירו במרירות שליש מחברי הפדרציה הציונית בסן־פרנסיסקו שתושבי עירם לא יסכימו לבחור לקונגרס נציג יהודי. האמת היא שבאותה שנה כל שלושת חברי הקונגרס של מחוז סן־פרנסיסקו היו יהודים, וגם ראש העיר, וגם שני הסנטורים של מדינת קליפורניה. אני נזכר בסיפור הקטן הזה כשאני שומע את הטענה הרווחת שלקצינים דתיים אין סיכוי לקבל דרגת אלוף. כי עובדה היא שבמטכ"ל כבר יושבים היום שלושה אלופים דתיים: אליעזר טולדנו, דוד זיני ואבי בלוט, ובקרוב עומדים להצטרף אליהם עוד שניים: דדו בר־כליפא ואביעד דגן. נכון שהיינו רוצים מאוד לראות לצידם גם את עופר וינטר, אבל זו כבר טענה מסוג שונה לגמרי. קשה לומר שהסרוגים כציבור סובלים היום מקיפוח בפורום מטכ"ל.
אנחנו לא כאלה מסכנים. יש לנו נטייה לראות את עצמנו כקורבנות חלושים וחסרי השפעה, אך מי שמסתכל מבחוץ על הציבור הדתי־לאומי בישראל רואה משהו אחר לחלוטין. חבר חילוני אמר לי: "על מה אתם מדברים? אתם מנהלים את המדינה. העיתונאי מספר אחת במדינה הוא עמית סגל. בבית המשפט העליון יש שלושה שופטים בכירים סרוגים. לא מזמן היה כאן ראש ממשלה עם כיפה סרוגה. שר האוצר משלכם. אתם לא מיעוט נרדף – אתם השלטון". הוא כמובן מגזים, ועמית סגל אחד אינו מבשר את האביב, אבל הוא לא מגזים מאוד. אנחנו לא השלטון, אבל כאשר אחד מכל חמישה חברי כנסת הוא דתי־לאומי, קשה לראות בנו מיעוט נרדף ומדוכא.
חבר חילוני אמר לי: 'על מה אתם מדברים? אתם מנהלים את המדינה. העיתונאי מספר אחת במדינה הוא עמית סגל. בבית המשפט העליון יש שלושה שופטים בכירים סרוגים. אתם לא מיעוט נרדף – אתם השלטון'
מקובל לומר שחלקה היחסי של הציונות הדתית בציבור היהודי בישראל הוא עשרה אחוזים, אך כאשר חוקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה שאלו "האם אתה שייך לציבור הציוני־דתי?", 28.7 אחוזים מהנשאלים ענו בחיוב. החוקרים נדהמו מהתשובה, וחשבו שאולי התואר האהוד "ציוני" בלבל את הנשאלים. הם ניסו להחליף את המילים "ציוני־דתי" ב"דתי־לאומי", אך התשובה נותרה בעינה. אחרי עוד ניסיונות לניסוחים מרתיעים הצליחו לצמצם את המספר ל־22 אחוזים. גם השיעור הזה גבוה בעליל ממספר חובשי הכיפות שאנו רואים סביבנו, והוא מצביע על כך שלציונות הדתית יש פריפריה רחבה מאוד: ציבור גדול שמזדהה איתה ועם ערכיה במידה חלקית, ושמח לראות עצמו כחלק ממנה, במובן כלשהו.
נכון, עדיין קיימות מובלעות שבהן אנחנו ועמדותינו נדחקים לשוליים: כך ברוב כלי התקשורת, וכך גם באקדמיה ובפרקליטות. אם דתיים מצליחים להתקדם במערכות הללו, אלו לא פעם הדתיים שמסכימים לשכוח מה שלימדו אותם בבית, בישיבה ובתנועה. יהודים צרפתים שרצו במאה ה־19 לטשטש את ההבדל בינם לבין בני ארצם האחרים קראו לעצמם "צרפתים בני דת משה". על דרך ההשאלה נאמר שבכמה מערכות בישראל דתי שרוצה להתקדם עדיין יחוש לחץ להפוך לפרוגרסיבי בן דת משה. ובכל זאת צריך לזכור: הפרוגרסיבים שמובילים את המערכות הללו הם מיעוט מבודד בחברה הישראלית, ולא אנחנו. העיתונאי ישי פרידמן הביא את דבריו של פרופ' אריאל פורת, נשיא אוניברסיטת תל־אביב, שהסתייג מהשבתת הקמפוס נגד הממשלה: "הסגל שלנו הרבה יותר אחיד, אבל זה לא כך עם התלמידים. לפעמים שביתה תגרום לעוד אנשים להחליף צד. יהיו עוד יותר כאלה שמתנגדים לנו".
אנחנו לא לבד. אנחנו נוטים לראות את עצמנו כנושאי בשורה אידיאולוגית יוצאת דופן שהחברה הישראלית מתנכרת אליה. זה כבר מזמן לא המצב. לקראת יום העצמאות הוציאה חברת "עוף טוב" חבילות שניצלים בצורת ארץ ישראל, כולל יש"ע. אמרו לי: "זה סתם טרנד". אבל זהו בדיוק העניין: ארץ ישראל השלמה, שפעם דיברו עליה רק בקדומים, הפכה לטרנד כלל־ישראלי. העוף אמר את דברו.
למה אנחנו נוטים לראות את עצמנו כמיעוט נרדף, בזמן שאנחנו ועמדותינו כל כך מקובלים? אחת הסיבות היא טראומת ההתנתקות הצרובה בבשרנו. שום מגזר בישראל לא עבר את הרדיפה שאנחנו עברנו בגירוש קטיף, לפני 19 שנה. אסור לנו לשכוח את ההתנתקות ואת תוצאותיה, ואנחנו חייבים להנכיח אותה בשיח הישראלי. אך מצד שני, לא טוב לתת לטראומה הזו להגדיר אותנו. אדם שעובר אסון אינו יכול לשכוח אותו, אך הוא יכול לבחור האם לתת לאסון הזה להגדיר אותו. קורבנוּת אינה מקצוע מומלץ. אנחנו אכן קורבנות ההתנתקות, אבל אנחנו הרבה יותר מזה.
אנחנו לא הכי טובים, ואנחנו לא היחידים שמשרתים, אבל אנו כבר לא מגזר נרדף אלא ציבור מוביל, ויש לנו יד על הגה המדינה. זה מחייב.
motzash.navon@gmail.com
