"אני את שלי נתתי בסיפור הזה", אומר לי בעלי, כשאני שואלת אותו אם לכתוב או לא לכתוב, להתעסק או לא להתעסק, בהחלטת האלוף נדב פדן שלא להרוס את בית המחבל שרצח את אח שלו, עדיאל קולמן ז"ל. "אני לא אוהב להיכנס לזה, אבל תעשי מה שאת רוצה". כשהוא אומר את זה הוא באמת מתכוון לזה, לא כמו אימא שלי או אימא שלכם, אז הנה אני כותבת, אף על פי שגם עליי זה כבד.
בשיחה יותר מוקדמת איתו, לשאלתי האם הוא באמת היה מעדיף שהבית ייהרס או לא, הוא משיב: "אולי כדי לא להיכנס לפינה, הייתי אומר שאת הבית הזה לא יהרסו כי אני נגוע מדי, אבל בעיקרון כן, צריך להרוס בתי מחבלים". רוצה לומר, מה אני קשור? למה שדעתי תהיה חשובה משל אחרים? למה בכלל המשפחה צריכה להתעסק בזה? זה לא נראה טוב, זה לא נשמע טוב, זה פשוט לא. כאילו יש לנו חשבון אישי לסגור עם משפחת המחבל. כאילו אנחנו מוּנעים מתאוות נקם ונשב ונחכך ידיים בהנאה כשנדע שהבית נהרס. אבוי, כל כך לא. כשגופי תקשורת פנו אליי לצורך ראיונות וניסיתי להפנות אותם בעדינות לגיסתי, היא אמרה "יש לי ראש השנה על הראש, ובכלל את החיים, אני לא הולכת להתעסק בזה".
אנחנו חיים בעידן שבו "צריך סיפור". צריך סיפור כדי להתקבל לכוכב נולד, קול טוב לא מספיק. וצריך סיפור כדי למכור ספר, פרוזה איכותית זה נחמד אבל לא מספיק. וצריך שהמשפחה האבלה על יקירה שנרצח בדם קר כשהוא מהלך בעיר העתיקה, תניע את המהלך של הריסת בית המחבל, כי הנה חבר'ה יש סיפור. יש עיניים מלוחלחות מדמעות, יש יתומים מקפצים ברקע, הו, עכשיו שר הביטחון וראש הממשלה יקשיבו לנו באמת.
חריקת בלמים. פניית פרסה. מישהי פה לקחה פנייה לא נכונה. מישהי פה הלכה לאיבוד. כן, אני מדברת עלייך מדינת ישראל. המאבק לשמירת ההרתעה הישראלית נגד פיגועי טרור הוא לא עניין אישי, זה עניין לאומי. אבל במקום שאין מדינה היֵה מדינה אמרו רבותינו, או משהו דומה, אל תתקטננו, ולתוך הוואקום הזה של "אין מדינה" נכנסת המשפחה הפרטית, שהדבר האחרון בעולם שהיא צריכה עכשיו זה לנהל מאבקים. למען האינטרסים של המדינה שלה, למען האינטרסים של בני עמה שלא בחרו בדרך הטרור, לידיעת הקורא הנשיא ריבלין.
חיים של מחבלים
ואיזה כיף זה שמשפחת המחבל עבד א־רחמן בני פאדל, יכולה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. עם אויבים כאלו רחמנים בני רחמנים מי צריך לוותר על הקרם שוקולד והדובדבנים והקצפת והנרות של החגיגה? כי איזה כיף זה שמצד אחד המשפחה יכולה להיות גאה בפרח שגדל לה בבית, ויכולה לפאר ולשבח ולקלס ולהדר ולהלל את השהיד הקדוש והגיבור שברוב קדושתו תרום שהידותו הלך לרצוח יהודי. יעידו מודעות האבל והסרטונים והפוסטים בפייסבוק, ותעיד קצבת השהידים שמקבלת המשפחה מהרש"פ ותעיד השבעה שנעשתה בבית המועצה בעקרבה ברוב עם והדרת פלסטינים. ומצד שני יכולה המשפחה ללכת לאלוף פיקוד המרכז ולהציג לפניו מסמכים המעידים על כך שיקירם מחמל נפשם בכלל לא עשה את המעשים כי הוא גיבור ושהיד וכזה מחבל מדהים, אלא סתם כי יש לו בעיות נפשיות. איזה כיף זה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. יאמי!
ואיזה עצוב זה שבמסמך שקיבלנו מלשכת פיקוד המרכז אפילו לא נקבע כי השהיד הגיבור, סליחה, כלומר המטורף המשוגע, ביצע את מעשיו על רקע בעיותיו הנפשיות אלא כי עלול להיות יסוד סביר שזה מה שקרה. כי כשמדובר בחיים, כלומר בבתי מחבלים, בצה"ל לא לוקחים שום סיכון! וכשמדובר על הרתעת המפגע הבא, כלומר על בני משפחתו המסכנים, בצה"ל לוקחים את הזמן כמה שרק צריך, ומתעכבים חמישה חודשים עד שמחליטים. כי חבר'ה, זה לא צחוק, חיים של בני משפחות המחבלים על כף המאזניים!
ואיזה עצוב זה שבוחנים טירוף לאומני בכלים משפטיים ומחפשים נסיבות מקילות לרצח שמתרחש בזמן מלחמה בין שני עמים, נכון, לא נעים להגיד את המילה הזאת, אבל חבר'ה קצת תפיסת מציאות עוד לא הרגה אף אחד. ואיזה עצוב זה שמתפלפלים במיני פלפולים משל בצד השני יושב לו עם מתורבת שהיה מקבל את אותן החלטות בדיוק. אחת לאחת. כמובן. ואיזה עצוב זה שבצה"ל מדברים על כך שהריסת בתי מחבלים הוא צעד הרתעתי ולא ענישתי ואז "השגות" על מצבו הנפשי של המחבל נחשבות פקטור. הרי אם מדובר על הרתעה, אזי מצבו הנפשי של מאן דהו איננו משנה כלל וכלל. ואיזה עצוב זה שהבאים בתור יכולים להיות אתם או קרוביכם, חלילה וחס כמובן, אבל אתם יודעים מה אומרים – עם חלילה וחס לא הולכים לפקמ"ז.
יש שופטים בקריה
היאך הפך צה"ל לגוף שמשפחות מחבלים כותבות לו מכתבים? היאך ארגון השמאל הקיצוני בשם 'המוקד להגנת הפרט' (בתמיכתן הנדיבה של ממשלות זרות ושל הקרן החדשה לישראל) שעזר לבני משפחת השהיד הקדוש (שבעזרת אללה מכייף עם 72 בתולות) להגיש את ה"השגות" הנדרשות – הפך לקובע המדיניות המוסרית והביטחונית של צה"ל? אפתח לרגע ברשותכם את הסוגריים, צה"ל = צבא הגנה לישראל. לא, עדיין לא ארגון זכויות אדם וגם לא לשכת הסעד האזורית. צבא הגנה לישראל. קטע.
ועוד לא דיברנו בכלל על ההשלכות שעלולות לנבוע מהתקדימיות של ההחלטה הזאת. מעתה, כל משפחת מחבל תמצא פסיכיאטר שיעיד שהשהיד שלה סבל מבעיות נפשיות, וחסל סדר הריסת בתי מחבלים. אם ההחלטה הזו לא תשנה ייתכן שאנחנו במדרון התלול והחלקלק לשם. ממחקר חדש של פרופ' אריאל מררי ופרופ' בועז גנור יחד עם המשרד לביטחון הפנים עולה כי 67% מהמפגעים בגל הטרור האחרון היו "בעלי רקע נפשי". אם כך, היי שלום הרתעה!
ומשפט לסיום. גם אם בצה"ל חששו שלא יוכלו להגן על הריסת בית המחבל בבג"ץ, הייתי מבקשת שיתאמצו מאוד, ושאם ייכשלו, האמון של העם בבג"ץ יישאר בשפל, אבל מעמדו של צבא העם לא ייפגע גם הוא. אבל במקום זה מה למדנו? שיש שופטים בקריה, לא רק בירושלים. 
