אמנם מרבים לדבר על ההישגים של ישראל בציונים במבחן פיז"ה בהשוואה למדינות ה-OECD, אך נראה שמדובר ברגשי נחיתות שלנו. בפורום ערי מצוינות שנערך באוניברסיטת תל אביב, הוצגו נתונים המתייחסים לאחוז התלמידים המצטיינים בקרב מדינות ה-OECD. מסתבר שבאופן כללי כשבודקים את הנתונים, עולה כי לעומת 20% תלמידים מצטיינים במדינות החברות בארגון, בישראל המצטיינים בקרב תלמידי מערכת החינוך הישראלית מהווים כ-19.1%, כך שלגבי תלמידים מצטיינים בישראל באופן יחסי מצבנו טוב.
הפער הגדול נמצא ברבעון השלישי והרביעי. בישראל, עדיין יש התאמה בין מצב סוציו-אקונומי של משפחה והיישוב בו היא מתגוררת ובין ההישגים הלימודיים של הילד. כמות התלמידים המתקשים מהרמות הכלכליות הנמוכות כפול מתלמידים במצב משפחתי דומה במדינות ה-OECD. יותר מכך, ישראל נמצאת במקום הכי נמוך בעולם ביכולת של תלמידים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך לפרוץ את המעגל. רק 7% מהילדים ממשפחות ממעמד נמוך כלכלית, מצליחים להגיע להישגים גבוהים.
המשמעות היא שכמות התלמידים החלשים בישראל היא גדולה מאוד וכי קשה מאוד לצאת מהמעגל הזה. המספרים מעידים על כך שזו משימה כמעט בלתי אפשרית, וזו מציאות שצריכה להדיר שינה מעיני כולנו. במידה רבה, עדיין, עתידו של ילד ייקבע כמעט בוודאות בהתאם למקום שבו נולד וגדל, עם סיכוי נמוך לשינוי, ומי שכן שהצליח לעשות שינוי היה צריך לאגור כוחות או תמיכה יוצאת דופן. נתונים אלו משפיעים על תמונת העתיד של הילדים שלנו, על אפשרות המוביליות שלהם וההצלחה בעתיד ולא פחות מכך על תחושת הסולידריות שלהם והמחויבות כלפי החברה.
הדיון הזה חשוב תמיד, אך בימי המלחמה הנוכחית הוא חשוב שבעתיים. מדינת ישראל החליטה עם פרוץ המלחמה לפנות את תושבי הנגב המערבי ושבועיים אחר כך התקבלה החלטה לפנות את צפון הארץ. בלי קשר כרגע למחיר ההחלטה של עזיבת חבל ארץ, המשמעות היא שתלמידי הצפון בחלקם למדו בבתי ספר ארעיים שנבנו במאמץ רב על ידי המדינה, פילנתרופיה ותורמים רבים כדי לתת מענה לימודי וחינוכי לתלמידים המפונים – מתוך הבנה שמדובר בזמן קצר. חלק אחר של התלמידים שובץ בבתי ספר קיימים בכל רחבי הארץ (תלמידי קרית שמונה מפוזרים בלמעלה משלוש מאות ישובים).
למציאות זו יש שתי משמעויות כבדות משקל. הראשונה, התלמידים שלומדים בבתי הספר שהוקמו, וזו הזדמנות לפרגן לאנשי הצוות החינוכי והרשויות המקומיות. על אף שהם בעצמם חלק ממשפחות מפונות שצריכות לדאוג לעצמן, הם הפגינו ומפגינים מסירות גדולה מאוד בניסיון לייצר שגרה. למרות זאת, המשמעות היא שהמורה פונה לישוב מסוים, חלק מהתלמידים למקום אחר, לצד קשיי התאקלמות, מחסור גדול בכוח אדם, חוסר יציבות וחרדה כללית מביאים לתוצאה קשה. אם עד המלחמה היו הפערים הלימודיים גדולים והיה קשה להגיע להישגים, העובדה שמדובר בפריפריה ביטחונית שמתלכדת עם פריפריה חברתית, מביאים לתוצאה קשה וחמורה, שתצריך הרבה עבודה קשה על מנת לצמצם את הפערים הללו.
המשמעות השנייה היא שתלמידים ששובצו בבתי ספר בירושלים ובמרכז הארץ נחשפו למבנים איכותיים מאוד, עם מעבדות, ספריות ומתקנים משוכללים עם רמת לימודים גבוהה. בספטמבר הקרוב הם יתחילו שנת לימודים שנייה במוסדות אלו, ועולה השאלה מה יגרום להם ולמשפחתם לרצות לעזוב את זה ולחזור לגור בצפון הארץ?
תופעות אלו הם תוצר משני של המלחמה, שאם לא ניתן עליו את הדעת היום, אתגרי השיקום יהיו גדולים יותר בעתיד. בתוך תחושות של אי ודאות וחששות כבדים, תחושת שייכות והצלחה הן חלק מהחוסן שלנו והיכולת לצלוח את התקופה הזו.
