לאחר נאומו אתמול, ישלים היום ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, את מסעו בפגישות עם נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, סגניתו, קמלה האריס, והנשיא לשעבר שמתמודד גם במרוץ הקרוב, דונלד טראמפ. למרות זאת, שיא הביקור היה נאומו אתמול בקונגרס.
צריך לומר כמה דברים על הנאום. המרכזי שבהם הוא שמדובר ב'נאום אמריקני'. זה לא היה נאום פרוגרמטי, אידאולוגי, עם תכולה מפתיעה. גם לא נאום עמוס ציטוטים תנ"כיים חזוניים. זה לא היה נאום שכוון לאוזן הישראלית והיה בו קשר עקיף בלבד לטהרן, ביירות, צנעא ועזה. זה היה נאום שכוון לאוזניים אמריקניות וככזה הוא היה מושלם. עתיר מסרים "אמריקניים" על חירות, ניצחון עם מעט קורטוב היסטורי יהודי ואמריקני.
הנאום היה דואלי מבחינת המסרים. הן לדמוקרטים והן לרפובליקנים, הן למורשת ביידן והן לזו של טראמפ, אבל בעיקר הוא היה נאום מפייס, רך, מחייך. נאום שנולד בקונטקסט של עימות קשה עם הממשל שבקע לאוויר העולם כשהוא מאופיין בהיפוך של פייסנות ושילוב זרועות עם אמריקה – לא רק עם הממשל הנוכחי ועם זה שיבוא אחריו, אלא עם אמריקה כאומה ובעיקר כרעיון.
נתניהו לא הגיע לוושינגטון כדי לריב, ההיפך הוא הנכון. הוא הגיע כדי להבטיח שבמסגרת עצמאות ההחלטה הישראלית, אמריקה תהיה לצד ישראל שזקוקה מאוד לעורף הצבאי והמדיני האמריקני. כל זאת מתוך הבנה ראליסטית ועמוקה כי המלחמה הזו אכן איננה רק מלחמתה של ישראל, אם כי מלחמה גלובלית שישראל היא מרחב הספר שלה, כמו אוקראינה. שתיהן נמצאות בקו החזית שבו מתנהלת המלחמה בברברים.
למערב אין פריבילגיה לשבת בחיבוק ידיים כי המלחמה הזו מתדפקת גם בשעריו, כולל אצלו בבית בדמות ההפגנות מחוץ לקונגרס, במוסדות האקדמיים האמריקנים, כמו גם עמדת ראשי האוניברסיטאות כלפי המלחמה. כל אלו היו המסר ואיתות לכך שהמלחמה איננה מתנהלת רק באזור בישראל או באוקראינה, אלא נוכחת בליבה ובמרכזים הגדולים של המערב וזו הייחודיות שלה.
לכן המסקנה שהובלטה בנאום: הניצחון שלנו הוא גם ניצחונכם. ולהפך. כאשר הרפרנס ההיסטורי לכך נטוע עמוק 80 שנה אחורנית, לתקופת מלחמת העולם השנייה, שגם אז לקח לאמריקנים זמן כדי להבין את מה שעדיין הם אינם מבינים היום.
האם הצליח נתניהו? קשה לדעת. ימים יגידו. מה שברור הוא, שמלאכתו טרם הסתיימה ואל מול הניסיון האדיר והמרשים להסביר לאמריקנים ולגייס אותם לצד ישראל יש גם צללים. אחד מהם הוא למשל היעדרה של קמלה האריס מהנאום, מה שמבטא את המשך התרחקות חוגי הדמוקרטים מישראל ואת גודל האתגר שיונח לפתחה של ישראל בהנחה והאריס תנצח את הבחירות הקרובות -וישנה בהחלט אפשרות כזו.
האתגר הוא בהחלט עצום ורב גם בגלל מה שנאמר בסאבטקסט של דברי נתניהו, המבטא הכרה ברורה של הסיטואציה האסטרטגית שנמצאת בה ישראל: המלחמה היא מלחמת קיום, רחוקה מלהסתיים והיא תארך זמן רב. ישראל נלחמת מול מחנה שלם שמהווה תלכיד של גורמים מקומיים וגלובליים שאין להם כוונה לוותר ולהרים ידיים בקרוב. לשם כך, נדרשת גם סבלנות וגם אמריקה גדולה וחזקה.
מחר נהיה כבר ביום שאחרי השיא. מחר נחזור למלחמת הברזלים ולאתגריה. הם לא השתנו ויש לקוות כי הביקור והנאום יהיו חלק מתהליך הבנייה וחיזוק היסודות שישראל זקוקה לו מאד לקראת ההמשך. ויהיה המשך.
