ארבעה שמות, כחול על גבי נייר לבן, שהולך ומתיישן על דלת המקרר. אליקים שלמה בן אבישג (ליבמן). אלכסנדר בן נינה (דנציג). אלכסנדר בן אוקסנה (לובנוב). אלכסנדר בן ילנה (טרופנוב). זה חודשים ארוכים שפתק התפילות שקיבלנו בחלוקה היישובית ממתין לישועה. ארבעה שמות מתוך המוני חטופי שבעה באוקטובר. אליקים אחד ושלושה אלכס. ככה יצא. והאלכס הפרטי שלנו במשפחה קצת נבהל לראות את השמות האלה ככה על המקרר, מזכירים תפילה ומחכים לישועה. ואני אומרת לו, להפך. הפתק מעורר הזדהות, שׂם את השׁם במציאות חיינו. הרי ככה יצא, ולא במקרה יצא. אליקים אחד ושלושה אלכס. ארבעה שמות שהפה מתרגל לגלגל על הלשון, שהלב קופץ באזכורם, מחפש אותם בידיעות אקראיות, בשלטי חוצות שדורשים אותם בחזרה. וכבר פעמיים שהלב נשבר עם הישמע גזר דינם, של אליקים אחד ואלכס אחד מתוך שלושה.
לפני חודשיים התברר שאליקים ליבמן הי"ד נרצח כבר בשמיני עצרת, ושרידיו נקברו בטעות עם שרידי נרצחת אחרת בזמן שנחשב לחטוף. השבוע הייתה זו הודעה על גורלו של אלכס דנציג הי"ד מניר־עוז, שנרצח עוד בדצמבר וגופתו עדיין שבויה. את הקיבוץ הקטן ומלא החן שלו למדתי להכיר היטב בחודשים האחרונים בביקורים חוזרים. ראיתי את המקום שממנו נחטף, שמעתי עליו ועל חבריו. משוחררי השבי סיפרו איך המרצה להיסטוריה, בן לניצולי שואה, בן גילה של המדינה, הרצה להם גם שם, במנהרות. שמר על שפיותם ושפיותו, בנורמליות של שגרת חטיפה.
את פתק השמות לתפילה, שהשמות מתנוססים עליו בצבעי דגל המדינה, מחזיק מגנט קטן באותו שילוב צבעים ציוני. זהו שי שמצורף לכל הזמנה מאתר המתנות המשובח של רביטל ויטלזון. מגנט־שיר שמבטיח שעוד נדע ימים טובים מאלה, עוד נדע ימים טובים פי אלף. ודנציג הזה, שלחם אפילו בשבי על החופש האינטלקטואלי שלו; שגם בשעות הקשות ההן דאג ששורשינו ההיסטוריים יעמיקו סלע כמו ארזים בהר, כבר לא יראה אותנו ממתיקים את מימיו של ים המלח. אבל בין ניר־עוז לעזה שדות ירוקים, שדות השלף אחר קציר, ממתינים לזריעה מחדש, כאשד בלב מדבר.
אופטימיות מבשרת רעות
מראשית הציונות ביקש העם השוכן בציון והנכסף אליה לאזן בין הכמיהה לשלום ובין צורכי הביטחון, עד כה ללא הצלחה. צד אחד דרש למתוח את גבולות האמון בצורר הערבי עד לקצה גבול היכולת הביטחונית, הצד האחר היה חשדן הרבה יותר. לכאורה, מתקפת שבעה באוקטובר אתגרה את תפיסת עולמם של שוחרי השלום. האמירות הברורות של מחבלי הנוח'בה בדבר שאיפתם להשמדת ישראל, תוך גביית מחיר דמים גבוה ככל שניתן, והתמיכה הפלסטינית הבלתי נסבלת במרצחים גם אחרי שחשפו את פניהם האכזריות סרטון על גבי טיקטוק, כל אלה לימדו שאין פרטנר אמיתי לשלום. להפך, חמאס הוא שזוכה לפרטנרים לשנאת ישראל.
אבל מאזן הכוחות בוויכוח השתנה רק לכאורה. שוב אנו שבים למחלוקת שסובבת את צורכי הביטחון, רק שהפעם היא עוסקת בשחרור מחבלים ונסיגה מצירים משמעותיים בתמורה להשבת חטופים.
זה לא אומר שהימין בהכרח אחראי וצודק, זה אומר שהשמאל בהכרח מסתכן וטועה. זה לא חייב היה להיות כך. אפשר היה להתנגד לתפיסת ההתיישבות של הימין, לדוגמה, בלי לסכן את הבית כולו. בניסוי אוסלו שנערך בבני אדם, הובטח לנו שהפרה קלה שבקלות של ההסכמים תיענה בתגובה ישראלית קשה, שתוציא למחבלים ולתומכיהם את החשק להמשיך ולפגע בנו. ההבטחות הסלימו עוד יותר בימי העברת חוק ההתנתקות, העקירה החד־צדדית שלא תיאמן מגוש קטיף ומיישובי צפון השומרון. אם באירוע הראשון אפשר היה לייחס תום לב למעודדי ההסכם, השני כבר היה בבחינת פתיחת מעבר בטוח לטרור ידוע מראש. עסקת שליט שהגיעה בהמשך נישאה גם היא על כתפי ביטחוניסטים, שכרגיל קבעו שהכול בשליטה. שוב ושוב הובטח לנו שבמקרה הצורך, כוחות הביטחון שלנו ידעו לטפל באירועים, וכל אחת מההרפתקאות הנ"ל תוכח כמשתלמת ומצילת חיים. בפועל, כל אחת מהן התגלתה כמלכודת מוות, ואף אחת מהתגובות המובטחות לא בוצעה.
אפשר אולי לסלוח לאופטימיסט על תחזית שגויה שצופה מזג אוויר נוח למשתמש, תוך התעלמות מעננות כבדה באופק; אבל איך אפשר למחול על כך שגם כשהסופה כבר משתוללת, האופטימי מסרב לפתוח מטריות? איך אפשר לתת אמון במי שמתעקש לבשר על אביב בפתח, כששוב עננים מתקדרים בשמי חיינו? איך ייתכן שאותם שוחרי שלום – מקדמי תהליכים מלאי אמון באויב והתעלמות חשדנית מאזהרות הימין – לא היו הראשונים לדרוש שישראל תעמוד במילה שלה, ותדאג לסתום את הפִרצה הביטחונית כבר בבלון התבערה הראשון, כבר ברקטה הראשונה?
נוכח הבטחות שנשחקו עד דק, בסגנון "אם רק יעזו" ו"אם יעלו בדעתם", ובשעה שעסקה מסוכנת עומדת על הפרק, ישראל נדרשת לערבויות משמעותיות הרבה יותר ממילה של ביטחוניסט. הטענה ש"נדע מה לעשות" במקרה שמשהו ישתבש, התבררה כבר כשקר גמור. הפעם, לשם שינוי, ראוי שנהיה מוכנים לתרחיש הגרוע ביותר, ונדע לפעול בהתאם.
במשך הרבה יותר מדי שנים ביקש השמאל הישראלי לתפוס את חבל השלום והביטחון משני קצותיו הרחוקים כל כך זה מזה, עד שהתפורר לחוטים דקים. החוששים מעסקאות ומהסכמים נתפסים כאכזרים וקרי לב, אלא שההכלה וההבלגה עלו לנו בחיי אלפי ישראלים ולא חסכו דמים, לא מאיתנו ולא מהאויב. החשש להרגיז את העולם אם ננקוט פעולות מנע או תגמול משמעותיות, הביא אותנו למלחמת אין ברירה עקובה מדם. זה לא חסך את הביקורת העולמית, זה לא חסך חיי אדם משום צד, זה בוודאי לא הביא עלינו שלום. האיפוק בשם המוסר הוביל לקטסטרופה שאפשר היה למנוע גם בתפיסה שמאלנית: בתגובה חדה ומהירה על כל תנועה חשודה ליד הגדר, על כל הסתה ברשת נגדנו. הנאורות הישראלית בחרה באיפוק, וצבא ההגנה לישראל הכיל וצייר לעצמו תחזיות אופטימיות של הרתעת אויב. במקום להתעמת עם המציאות, העברנו את כאב הראש למשמרת הבאה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
