אם יש שלוש מילים שמפחידות אותי בעברית אחרי "אנחנו צריכים לדבר" מד"ר זמרי, אלה המילים "קונצנזוס במערכת הביטחון". אחרי שלוש המילים האלה תמיד יגיע מסר בטוח מדי, בדרך כלל בתור הסבר לכך שמדינת ישראל צריכה לוותר, להיכנע, להיחלש.
גם השבוע דווח שבמערכת הביטחון שורר קונצנזוס. זה הזמן לעסקה. המחירים קשים, הסיכונים גדולים, אבל הקונצנזוס שריר וקיים. תשעה חודשים אחרי קונצנזוס "חמאס מורתע" נדמה שהמערכת התחילה להתאושש. אחרי הטבח עוד פחדו שם להסכים זה עם זה על הכול, אבל נדמה שככל שהזמן חולף, הזיכרון נחלש. פילדלפי? בקטנה. ציר נצרים? נו באמת. כוחות צה"ל ברצועה? די עם השטויות. זה הזמן לעסקה וכל טיעון אחר נובע אך ורק מרוע וערלות לב.
מותר לתמוך בעסקה, מותר להתנגד לה, אבל די לקונצנזוס.
אמת לשעתה
ג'ו ביידן פרש השבוע מהמרוץ לנשיאות ארה"ב. כל מי שנמצא קצת בטוויטר יודע שהוא פרש מהתודעה בערך לפני שנתיים. היו לו מדי פעם רגעים חדים, אבל הוא לא איתנו כבר תקופה. אבל הסיפור של פרישת ג'ו ביידן הוא לא על פרישתו של איש מבוגר וחלש, הוא סיפור של תקשורת מבוגרת וחזקה.
חושבים שהתפקיד של תקשורת הוא לחשוף את האמת, אבל הרבה פעמים התפקיד המרכזי שלה הוא להסתיר אותה. כל מי שלא ניזון מכלי התקשורת בזרם המרכזי ידע מה מצבו של ביידן, בדיוק כמו שמי שיוצא מהבית של סבתא יודע למלמל "היא ממש הזדקנה, אנחנו צריכים לבוא יותר". אבל מה שאנחנו צריכים ללמוד מהסיפור הזה הוא את כוחה של המדיה.
לאחר העימות האסוני של ביידן החליטה תקשורת השמאל בארה"ב שהוא כנראה כבר לא יוכל להביא לה את הניצחון על הדונלד – ומיד נפתחו מחסני האמת, וכל הארגזים נוקו מאבק, פתאום שמענו על מומחה לפרקינסון שביקר בבית הלבן עשר פעמים; ופתאום תומס פרידמן, אליל עיתנאי ארצנו, קורא לביידן לפרוש; ופתאום השיח כולו הוא על כמה שהוא מבוגר מדי, עייף מדי, מבולבל מדי.
עכשיו קחו את הסיפור הזה, ותעשו לו עלייה. כשאוסלו הגיע ונתנו נשק לרוצחים, התקשורת הסתירה את המשמעות ושיווקה לנו מזרח תיכון חדש. כשאריק שרון החליט לגרש יהודים התקשורת שקראה לו פעם רוצח הפכה אותו לפתע לסבא חביב ושיווקה לנו את הגירוש כ"התנתקות" שאחריה אם רק יעוף טיל אחד. ועכשיו התקשורת עושה את אותו הדבר עם העסקה. היא דוחפת אותה, משווקת אותה, מפמפמת אותה והופכת את כל מי שמתנגד לה לערל לב ולשונא חטופים.
רגע אחריה התקשורת תיזכר פתאום באמת, וכשהעסקה תתחיל לגבות מחירים, התקשורת תספר לנו כמה גרועה היא הייתה. עסקת שליט, זוכרים?
אחריות נוסח אמריקה
אני מניח שרובכם לא צפיתם בשימוע שנערך השבוע בקונגרס האמריקני למנהלת השירות החשאי בעניין ההתנקשות הכושלת בטראמפ. פוליטיקאים ופוליטיקאיות ישבו מול פקידה בכירה, וחקרו אותה בכל הקשור להגנה על דונלד טראמפ. זאת הייתה צליבה בשידור חי.
אני צפיתי בקימברלי צ'יטל המסכנה. בזמן שבהתה בחלל אל מול המתקפות, אני בטוח שהיא דמיינה את עצמה בגלגול חיים אחר: נולדת בישראל כמיכל צייטלין, מתקדמת בסולם הדרגות ומגיעה לעמוד בראשות השב"כ, ושם היא מפספסת את אחד מאירועי הטרור הגדולים בתולדות האנושות, ולאף אחד, פשוט אף אחד, אין זכות לומר לה מילה. כל מה שהיא צריכה לעשות כדי להמשיך בתפקידה ולהמשיך למנות את בכירי השב"כ סביבה הוא לומר שהיא "נושאת באחריות", ומכאן ואילך הכול בסדר.
האמריקנים הם לא מושא קנאה. הם אוכלים שמן מדי, וצועקים מדי, ושטחיים מדי. אבל בכל מה שנוגע לדמוקרטיה, יש לנו כל כך הרבה מה ללמוד מהם. הייתי קרוב לדמוע כשראיתי איך דמוקרטיה אמיתית מתנהלת, ובכיתי ממש כשנזכרתי שאני חי במדינה שבה אם אורית סטרוק אומרת לרמטכ"ל "בוקר טוב" בוועדת החוץ והביטחון בלי חיוך גדול מספיק, במהדורות ידווחו על "אמבוש לרמטכ"ל" או "מתקפה חריפה על צה"ל".
קימברלי צ'יטל התפטרה כמה שעות לאחר השימוע שלה. כאן אף פקיד לא יתפטר, ובטח לא ינסה לענות על שאלות.
עוד אולימפיאדה
אני זוכר את זה כאילו זה היה לפני 32 שנה. אני, ילד בן 10, ישבתי עם אבא שלי בסלון ביתנו בעפולה – הוא על הכורסה הנפתחת שלו, ואני על השטיח הנפתח שלי. בטלוויזית שלושים אינץ' מכובדת צפינו בקרב של יעל ארד על המדליה. לאף אחד מאיתנו לא היה מושג איך זה נחשב ניצחון שלה דווקא, אבל למי אכפת?
זאת הייתה מדליה ראשונה של מדינה קטנה מוקפת אויבים. היום, כשאנחנו כבר מדינה קטנה מוקפת אויבים, עוד אולימפיאדה בפתח. אני חושב שזאת האולימפיאדה עם הכי הרבה סיכויים למדליה, והכי הרבה סיכויים לספורטאים ממדינות חדשות שלא ילחצו לנו יד. 'סוף־סוף יש לנו סיכוי לאירי שלא ילחץ יד, לספרדי שיתעלם, ומי יודע, אולי איזה צרפתי שלא יסכים לעלות לקרב. סוף־סוף הצלחנו לפרוץ את מחסום השנאה. לכו תדעו, עם רמת האנטישמיות בעולם, אולי נזכה לדלג על יותר שלבים מבדרך כלל.
המקצועות המפורסמים של ריצות 100 מטר ושחייה מעניינים אותי פחות באולימפיאדות. אני מסוקרן מהאיזוטריה. אף פעם לא הבנתי איך ילד מחליט בגיל שש: אני אקדיש את כל חיי לקפיצה במוט. למה נערה סלובנית צעירה מחליטה לוותר על יציאות עם חברים כדי לזרוק דיסקוס. איזה בחור קרואטי אומר לעצמו: כידון, זה מה שבא לי לעשות בחיים.
הזאטוטית התקבלה לאחרונה לנבחרת ההתעמלות האמנותית של רמת־גן. מי יודע, אולי גם היא בעוד שלושים שנה תיזכר איך ישבה עם אבא שלה בסלון והוא הסביר לה על תרגילים שאין לו מושג לגביהם רגע לפני שהם חגגו יחד את הזהב.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
