במשחק הפינג־פונג המתמשך בין ישראל לכוחות הפרוקסי של איראן, ההפצצה בחודיידה שבתימן הייתה בגדר הנחתת כדור מפתיעה. לא רק שהמתקפה הייתה רחבת היקף, היא גם כוונה כלפי תשתית כלכלית קריטית לאויב. נמל חודיידה הוא השער הימי של החות'ים לעולם, דרכו הם מבריחים נפט ומקבלים אמל"ח מאיראן. נראה שהמתקפה השביתה את העגורנים בנמל, והרסה מכלי נפט ותחנת כוח. נמל חודיידה כנראה לא יקבל ספינות או יבריח נפט בטווח הזמן הקרוב.
עד היום הגבילה ישראל את מתקפותיה על המיליציות השונות של איראן לתחום הצבאי. צה"ל השמיד שיירות נשק וחיסל מחבלים, לעיתים תקף מפעלי טילים, אך לא נגע בתשתית הכלכלית והאזרחית של האויב, למעט אולי שדה התעופה של דמשק. דבר לא מונע מחיזבאללה להמשיך להשתמש בשדה התעופה של ביירות להברחת אמל"ח, ואיראן ממשיכה להפיק נפט שמממן את מכונת הטרור שלה. כל התשתיות הכלכליות והאזרחיות הללו היו מחוץ לתחום. כעת נראה שהכללים השתנו.
מדוע התשתיות האלה הוחרגו? הנימוק הוא שישראל חוששת ממתקפת גומלין על התשתיות שלה. אבל זו גישה מוטעית, משני טעמים: ראשית, היא מכריחה את ישראל לנהל מלחמה שבה נגזר עליה להיות בנחיתות כלכלית. הטילים והכטב"מים שמשוגרים מאיראן, מלבנון ומתימן עולים כמה עשרות אלפי דולרים ליחידה, או לכל היותר מאות אלפי דולרים; ישראל מיירטת אותם באמצעות טילים שעלותם יכולה להגיע למיליונים. נכון, היירוטים הללו חוסכים ממנה נזק חמור פי כמה, אבל בסופו של דבר היא זו שנושאת במחיר, ולא האויב. כלומר, העובדה שהצלחתי להגן על בניין משרדים, אינה באה לידי ביטוי במאזן הכוחות במלחמה. המחיר היחיד שחיזבאללה או איראן משלמים הוא מחיר הכטב"ם שיורט. והם יכולים להמשיך ולייצר אלפים כמוהו, משום שישראל אינה פוגעת בהכנסות שלהם.
הגישה הזו מוטעית גם בגלל ההבדל בהרכב הכוחות בין ישראל וציר ההתנגדות. איראן והפרוקסי שלה הקימו חיל טילים וכטב"מים מתאבדים משום שלא הייתה להם ברירה אחרת: מטוסים הם יקרים מדי עבורם. המשמעות היא שהאייתוללות ועושי דברם במזרח התיכון אינם יכולים לשמר קצב גבוה של תקיפות לאורך זמן. הם עשויים לשגר גל אחד או שניים של מאות טילים, אך לאחר מכן יתקשו להמשיך ולקיים את המתקפה. ישראל, הודות לחיל האוויר שלה, יכולה לתחזק מספר גבוה של תקיפות לאורך זמן.
אם תיפתח "עונת ציד" על תשתיות, איראן צריכה לקוות שכבר בגל הראשון או השני היא תצליח להשבית את ישראל; אחרת, היא תישאר חסרת אונים, ותספוג מהלומות חד־צדדיות. הודות לשכבות ההגנה שישראל פיתחה ופרסה, הסבירות שאיראן תצליח להשבית את המדינה כבר במכות הפתיחה של הלחימה היא נמוכה. כן, כמה תחנות כוח אולי ייפגעו. כן, ייתכן שמתקן התפלה יושבת. אבל בסיסי חיל האוויר ייוותרו שמישים, ואת הנזקים לתשתית יהיה אפשר לתקן בתוך שעות עד ימים. אפילו רוסיה, שמפעילה כוח טילים מאסיבי, לא הצליחה להשבית תחנות כוח באוקראינה ליותר מכמה ימים – ולקייב אין הגנות כמו אלה של ישראל.
לאור כל זאת, המתקפה על התשתית הכלכלית של החות'ים היא מבורכת. היא מציבה מול האויב איום שעליו אין לו מענה, ודוחקת אותו לתחרות שבה אנחנו אלה שנהנים מיתרון מוחץ. יש רק בעיה אחת – נראה שישראל לא הולכת בכיוון הזה.
התקיפה שראינו בשבת שעברה הייתה תקדימית בהיבט של בחירת המטרות, אך מצד שני, היא עדיין חלק מהאסטרטגיה הישראלית "הקונבנציונלית". לאמור, אותה מסגרת של משוואות הרתעה והיגררות אחר האויב, במקום יוזמה מולו. תקפנו בתימן משום שהחות'ים קבעו שני תקדימים: הם הצליחו לפגוע בתל־אביב, והם הרגו אזרח ישראלי. הממשלה יכולה להכחיש כמה שתרצה, אך העובדות מראות שדם תל־אביבי אדום יותר מדם בגליל או בעוטף עזה. כך שהתגובה הקשה של ישראל היא עדיין רק חלק מאותו משחק ישן. אם החות'ים ימשיכו לתקוף "רק" את הספינות שלנו, אם הם ימשיכו "רק" לשבש את נתיבי הסחר לישראל, אם הם ימשיכו "רק" לירות על הפריפריה – ישראל תשלים עם המצב, ולא תחזור להכות את האויב בעומק הכיס והתשתיות שלו. ומה עם אזרחי אילת? הם יכולים רק להתפלל שלא יפגע בהם טיל.
