בימים אלו אנו מציינים את יום השנה ה-30 לפיגוע הטרור החמור ביותר נגד יהודים עד ה-7 באוקטובר, הפיגוע בבניין הקהילה היהודית (AMIA) בבואנוס איירס, שגבה את חייהם של 85 אנשים ופצע יותר מ-300 נוספים. מחבל מתאבד של חיזבאללה פוצץ את עצמו ב-18 ביולי 1994, וכפי שקורה לעתים קרובות עם חיזבאללה – הרפובליקה האסלאמית של איראן הייתה אחראית לתכנון וביצוע הפיגוע.
במשך השנים נעשו מאמצים רבים להביא את האחראים לדין, כולל הכרזה של האינטרפול שזיהה כמה איראנים כאחראים. ואולם, לאורך השנים, לא המשטר האיראני ולא אותם אנשים ספציפיים הועמדו לדין. כאשר אנו מציינים את יום השנה ה-30, אנו משתתפים בצער המשפחות של קורבנות רבים – לא רק על אובדנם הכבד, אלא גם על כישלון הקהילה הבינלאומית למלא את חובתה להביא את המבצעים ועוזריהם לדין.
כישלון זה לטפל כראוי בטרור האיראני נגד העם היהודי הוביל ישירות לאירועים הרצחניים של ה-7 באוקטובר. כפי שתביעת ה-ADL (הליגה נגד השמצה) נגד שלוש מדינות, כולל איראן מבהירה, הטבח ב-7 באוקטובר לא היה מתאפשר ללא התמיכה החומרית, הטכנית, והפוליטית של המשטר האיראני בחמאס. אילו העולם היה נוקט בפעולה יעילה ועקבית נגד המשטר לאחר פיגוע הטרור ב-AMIA, ייתכן שהרפובליקה האסלאמית של איראן לא הייתה מסייעת ומאפשרת את הפעולות הברבריות של חמאס. ואולם, המשטר האיראני ממשיך להפר את החוק הבינלאומי באמצעות רטוריקה ופעולות שמטרתן השמדת מדינת היהודים.
בעקבות כך, אנו רואים את ההסלמה בתקיפות של איראן נגד העם היהודי, מ-85 הרוגים בארגנטינה לכ-1,200 ב-7 באוקטובר בישראל.
המחיר שהעם היהודי משלם על חוסר המעש של העולם הוא עצום. הגיע הזמן להשלים עם העובדה שאם העולם ימשיך בדרך זו של היעדר פעולה, ולא ייקח ברצינות את הרשע של המשטר האסלאמי, אנו עשויים לראות מספרים הולכים וגדלים של יהודים מותקפים, לעומת מה שראינו עד כה.
זהו בוודאי החלום המוצהר של האיראנים, והוא מתבטא באדישות המטרידה המתמשכת לעובדה שאיראן מתקרבת יותר ויותר ליכולת גרעינית. זה מדהים לראות את אותה האדישות שהעולם הפגין לאחר הפיגוע ב-AMIA ובתקופה שקדמה ל-7 באוקטובר, מתבטאת כעת באזלת היד בנוגע לפעולות ההרסניות של איראן והתקדמות יכולותיה הגרעיניות.
איפה תחושת הדחיפות?
איפה הקריאה להתעורר, שהייתה צריכה להישמע כשאיראן שיגרה 300 טילים לעבר מדינת היהודים, שנראית בבירור בעיני האיראנים כשטח ניסוי למשהו קטלני עוד יותר בהמשך? איפה הזעם על כך שהמשטר ממשיך לקרוא להשמדת ישראל בעולם שלאחר ה-7 באוקטובר, שנראית שונה מאוד מבעבר, בגלל תחושת הפגיעות החדשה של ישראל? איפה התחושה שעל העולם לנקוט באמצעים קשים יותר לבידוד המשטר האסלאמיסטי, ככל שהאי-רציונליות של הגרסה הקיצונית של האסלאם הולכת ומתבהרת מיום ליום?
השאלות הללו צריכות לעמוד בראש סדר העדיפויות של העולם.
בלעדיהן, הביטוי "לעולם לא עוד", המסמל את המחויבות למנוע את הישנותה של השואה, יאבד ממשמעותו.
כשאנו מציינים 30 שנה לפיגוע הטרור ב-AMIA, הדבר המשמעותי ביותר שנוכל לעשות כדי לכבד את זכר הקרבנות הוא להתייצב בעוצמה נגד אותה מפלגת שלטון שהייתה אחראית למתקפה הנפשעת לפני 30 שנה.
