אחרי הפסקה ממושכת, שוב הזדמן לי השבוע לשתות קפה במקום הכי יפה בארץ: מרפסת בית גבריאל שעל שפת הכנרת. פעם הייתה שם מסעדה עם תעודת כשרות, אחר כך מסעדה עם תעודת עוסק מורשה בלבד, והיום יש דוכן משקאות, פופקורן וגלידה לילדי הסביבה. גם בימים טרופים אלה הם מגיעים עם הוריהם או עם סבא וסבתא לראות סרט במקום, לא הרחק מקו החזית, כאילו עולם כמנהגו נוהג, ורק בקולנוע יש מלחמות.
בצד השני של הכנרת, אשר סערה מאוד לפנות ערב, טביעות הפיח של המלחמה האמיתית ניכרות היטב. מכיוון צפת היתמר העשן של יער ביריה, ששוב עלה באש. תנועה דלילה בקטע הכביש שבין כפר־נחום לצומת קצרין הסגירה אף היא את המצב הביטחוני העגום. בקיץ רגיל יש פה תנועת נופשים ערה, החניונים במזרח הכנרת פקוקים, ובכל צומת ממתינים תרמילאים צעירים לטרמפ.
ומצד שלישי, אפשר למצוא נחמה בידיעה שבעבר הרחוק יותר, קו החזית עבר מדרום לכנרת. בארבעים־ושמונה. ליד בית גבריאל, שכמובן טרם ניצב אז על תילו, התנהל אחד הקרבות המרים במלחמת השחרור. בבוקר אחד של לחימה באזור צמח נמנו 54 הרוגים מיישובי עמק הירדן. מסדה ושער־הגולן ננטשו בבהלה, ומיד נבזזו בידי ערביי הסביבה. "המצב חמור", נאנח בן־גוריון ביומנו. בסוף, כידוע, הסורים נהדפו בשערי דגניה בעזרת בקבוקי מולוטוב, והחשבון איתם נסגר במלחמת ששת הימים. מול הכנרת הסוערת והקוצפת תהיתי מתי נוכל לסגור חשבון גם עם חיזבאללה, האם ילדי מטולה וקריית־שמונה יוכלו לזלול פופקורן ליד הבית וללקק גלידה בשנה הבאה?
כשעסקת שחרור חטופים מתגלגלת לפתחנו במהירות גוברת והולכת, וראש הממשלה מוכן עקרונית להפסקת אש ממושכת בדרום ולהחלפת כוחות צה"ל לאורך ציר פילדלפי בחיישנים, מסתבר שגם בחזית הצפון צפויות התפתחויות משמעותיות. זה לא קשור בהכרח לשאלה אם נסראללה יפסיק אז את האש באופן חד־צדדי. רבים מתושבי הצפון הגולים יחזרו הביתה רק אם ישתכנעו שעתידם לא יהיה תלוי עוד בגחמותיו של הצורר השיעי, אלא בעיקר בצה"ל. הפסקת אש בלתי רשמית, ואפילו השגת הסדר רשמי ללא הנחתת מכה אנושה מוקדמת על חיזבאללה, ישאירו אותם הרחק מהבית.
תושבים אמיצים או נואשים שכבר חזרו הביתה גילו על בשרם כמה רעועה האמונה שחיזבאללה איננו פוגע במטרות אזרחיות מאוישות, כביכול רק בבתים ריקים. עובדה: קריית־שמונה, המאוכלסת חלקית, מורעשת שוב ושוב. נסראללה, שאינו מוטרד במיוחד ממר גורלם של 120 אלף פליטי דרום לבנון, יורה פה על כל מי שהוא יכול. השבוע הוא התאכזר למושב צוריאל בגליל המערבי, שלא פונה מתושביו עם תחילת המלחמה.
הבשורה הטובה היא שצה"ל משוכנע שהוא כבר ערוך ומוכן לצאת למתקפה בצפון. אגב, גם לפני תום המערכה בדרום. תשעת החודשים האחרונים היו סיוטיים שם, חודשי כתישה וספיגה, אבל הם נוצלו לצורכי רענון תוכניות ואימונים. הערכה עכשווית מוסמכת אומרת כי אפשר ליצור נסיבות ביטחוניות חדשות, אשר יאלצו את נסראללה ללכת להסדרה מדינית בתנאים שהוא מסרב להם כעת. היא נסמכת גם על ההישגים של צה"ל עד כה. הסיכולים הממוקדים של בכירי חיזבאללה כבר פגעו באיכויות ההתנכלות שלו לשטחנו. יו"ר הארגון מתקשה למצוא תחליף לאנשי המקצוע שלו. נאומיו בטלוויזיה ממשיכים להיות רוויי שחץ, אך בארגון שלו מבצבצים סימני היסוס ובלבול.
הפייננשל טיימס דיווח כבר בתחילת יולי שמתוך כ־2,400 לוחמי כוח רדואן סמוכי גדר בתחילת אוקטובר, נותרו היום רק 400, ועוד כמספר הזה לוחמים תושבי הסביבה. הם ממשיכים להציק לנו קשות, ולהרעיש בשיטתיות את מטולה הנטושה, ובכל זאת מוחלשים ביחס לתחילת המלחמה. מיני רדואן. בלי יתרון ההפתעה, שנגזל מהם על ידי יחיא סינוואר ב־7 באוקטובר, כישורי ההתמודדות שלהם עם כוחותינו פנים אל פנים, פחותים בהחלט. שמועת כישוריהם העוצמתיים מוגזמת. "אני עדיין מעדיף להילחם בצד של גבעתי או גולני מאשר בצד של רדואן", גיחכה השבוע באוזנינו אישיות ביטחונית בכירה.
כמובן, רק הדרג המדיני יחליט אם ומתי לפעול. הוא נזקק לחצי שנה כדי להיכנס לרפיח, ומתייסר כבר תשעה חודשים בשאלה אם הגיעה העת לפעולה עצימה בין הבופור לצור. רוב התחבטויות הנפש שלו נוגעות לנזק האפשרי שמערך הטילים והרקטות של נסראללה עלול לזרוע בעומק שטחנו. יש גם חשש מתגובת העולם. לגויים לא אכפת מלבנון, אך אכפת מעצמם. מלחמה בלבנון עלולה להתגלגל למערכה אזורית. אבל על הכף השנייה של המאזניים מונחת האפשרות שתושבינו בגבול לבנון ייכנסו לשנת גלות שנייה, אפשרות בלתי נסבלת, חרפה לאומית חסרת תקדים. צה"ל אינו יכול להבטיח ביטחון מלא לכל אזרח בכל מקום, אבל לאורך זמן הוא בוודאי אמור להגן על כל נקודת יישוב. דין אביבים כדין תל־אביב.
ב־1 בספטמבר כבר לא יפתחו בצפון הרחוק את בתי הספר, כפי שבישר השבוע שר החינוך, אך הממשלה אמורה להציב לעצמה אולטימטום של פתיחה עד ל־1 בנובמבר. אחרת, חלילה וחס, דין תל־אביב עלול להיות כדין אביבים.
