"מי שמדבר עם קצינים זוטרים בצה"ל מצטמרר לנוכח הזעם שלהם על הקצינים הבכירים", העיד כאן לפני שבוע ידידי הרב חיים נבון בטור מחכים מאוד, כהרגלו. "מימיי לא ראיתי ולא שמעתי חיילים ומפקדים שכל כך בזים לגנרלים שלהם", הוא הוסיף, וכתב שמותר למתוח ביקורת על אלופינו הבכירים.
ודאי שמותר. לאחרונה יצא לי לשמוע אפילו בכיר מטכ"ל שמתבטא ברוח דומה. "כולנו צריכים לעוף", הוא דיבר גלויות, "גם אני". אבל בינתיים איש לא עף, וגם לזעם ולבוז של הקצינים הזוטרים לגנרלים שלהם מומלץ להתייחס בהתאם. הוא מבעבע לרוב מהבטן, לא מהראש. יותר אופנה מאשר חוות דעת מקצועית. מדינה שלמה מחפשת שעירים לעזאזל, ומוצאת אותם במחנה מטכ"ל. הרי הכי קל וטבעי להאשים את צה"ל במה שקרה באוקטובר, ובעיקר את אלופיו: הם היו אמורים להגן עלינו, הם נרדמו בשמירה, עכשיו שיזוזו, וייתנו לאחרים לעשות את המלאכה.עם שלם מתנער מתרומתו שלו למחדל: הסכסוכים הפנימיים המרים שעודדו את אויביו לתקוף, האשליה המתוקה שהאויבים הללו חשוכי כישורים צבאיים, והתחושה הכללית שבאנו כבר אל המנוחה והנחלה. אבל למזלנו, שום ועדת חקירה לא תרהיב עוז לחקור את העם, ובוודאי שלא להסיק מסקנות אישיות. הוא תמיד צודק. רק צה"ל אשם.הרב נבון נוקב בשמו של אריאל שרון, גיבור צליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים, כמודל של מושיע אפשרי בימינו במקום האלופים שכשלו. הוא משתוקק לשרון חדש. אלא שעד עצם הרגע הזה טרם הפציע באופק שרון חדש ומובהק. בימין אומנם רומזים שזהו עופר וינטר, אבל בינתיים אין כל ראיה שווינטר הוא שרון חדש. בניגוד לשרון הישן, שכבר במלחמת ששת הימים פיקד בכישרון על אוגדה בסיני, וינטר פיקד עד כה במלחמות "רק" על חטיבה. אין לנו דרך לדעת מה הם באמת כישורי המצביאות שלו מול פני האויב. שלושת הרמטכ"לים האחרונים לא נתנו לו הזדמנות. ייתכן שהם עשו לו (ולנו) עוול ממניעים פסולים, אבל ייתכן שלא. נכון לעכשיו, זוהי דילמה היפותטית.חוץ מווינטר, שבמאמר ביקורתי טרי על המטכ"ל הביע אף הוא געגועים לשרון, מוזכר תכופות שמו של האלוף במיל' אייל זמיר כמועמד להיכנס לנעלי שרון, ובשלב ראשון לנעלי הרצי הלוי. האם הוא אכן שרון 2024? שוב, קשה לדעת. האלוף זמיר, כדאי להזכיר, היה מפקד פיקוד דרום בשנות התהוותה של הקונספציה הידועה כעת לשמצה (2015־2018). בתקופתו הונחו היסודות למכשול התת־קרקעי, שהעניק לפיקוד תחושה כוזבת של חסינות מפני מתקפה חמאסית. אחר כך הוא כיהן כסגן הרמטכ"ל, וכעת כמנכ"ל משרד הביטחון. אולי יש לו סגולות גנרליות שאין להלוי, אולם לעולם לא נדע אם הדברים היו מתפתחים אחרת אילו שר הביטחון הקודם, גנץ, היה בוחר בו לרמטכ"ל, ולא בהלוי. לעולם גם לא נדע מה היה קורה באוקטובר 73' אילו שרון היה מתמנה לרמטכ"ל בחורף 72', ולא דדו, אבל בשני המקרים מותר לנחש: אותו דבר. בסופו של דבר כל עם מקבל את המנהיג הראוי לו, ובדרך כלל גם את הגנרלים הראויים. אם הוא יבזה אותם עד עפר ברגעי משבר, ישפוך עליהם אש וגופרית ויבעט בהם, הוא יהיה ראוי אפילו להרבה פחות.
לעיני נועה ארגמני: היהודי שהשווה בין אריאל וכפיר ביבס לילדים בעזה
