"יפן הטילה סנקציות על ארבעה מתנחלים ישראלים בעקבות אלימות כלפי פלסטינים בגדה המערבית", כך הודיע ביום שלישי השבוע דובר הממשל היפני יושימאסה היאשי. יפן? מה נסגר עם יפן? מה למדינת האיים בצפון מערב האוקיינוס השקט – סוף העולם שמאלה – ולנערי גבעות שהתקוטטו עם פלסטינים בנקודה זעירה על מפת המזרח התיכון? יפן עצמה סיפקה את התשובה. היא הודתה שהיא בסך הכול מצטרפת למדינות ה־G7 ואחרות, וזה אומר שהטלת סנקציות על ישראלים הופכת בעולם לטרנד אופנתי, ששום מדינה המעוניינת ביחסי ציבור וכותרות לא תרצה להחמיץ. ויש אפילו דף ויקיפדיה חדש, עם כותרת המסגירה את האג'נדה: "הסנקציות הבינלאומיות בעקבות אלימות מתנחלים (2024)". הדף מונה את רשימת המדינות שהצטרפו למסיבה, הטפטוף אכן הופך למבול.
נכון, זה לואו־פייר (לוחמה משפטית), זו הבקעת שער מכאיבה של ארגוני ה־BDS, זהו מימוש הפנטזיה הכמוסה של עיתון הארץ, וזה בעיקר חלק ממגה־אירוע אנטישמי שנועד להשפיל את ישראל, להכתים אותה כמצורעת, ולהחליש אותה ברגע הכי מאתגר שלה מאז כינונה בתש"ח. המאבק צריך להתנהל בעיקר בזירה המדינית, אבל הוא מתרחש בכלים משפטיים, ובשביל לנצח בו נדרש שימוש מושכל בכלים הללו.
כתבתי פה בעבר על נוואף סלאם, הנשיא הלבנוני האנטי ישראלי של ה־ICJ. תוצאת הדיון שיזם סלאם הייתה ידועה מראש, אבל גם הוא נזקק לפיגומים משפטיים כדי להגיע אליה, וצריך לאפיין אותם.
למקובלים היה דימוי יפה שאפשר לשאול לעניין הזה: במאבק המיתולוגי בין הטוב לרע, כוחות הרוע והטומאה נקראים "חיצונים". אותם חיצונים לא יכולים לפגוע סתם כך במרחב המקודש, הם צריכים "להיאחז בקליפות". הקליפות הן עקב אכילס של גוף הקדושה, המקום הרגיש שבו היא לא מוגנת. כדי לפצח את האירוע אנחנו צריכים להבין איפה ה"קליפות" אצלנו, שבהן ה"חיצונים" מצליחים להיאחז: בגדול זו המדיניות הכפולה של ישראל ביו"ש לאורך השנים, ובקטן זה מאבק ההישרדות הפוליטי בין סמוטריץ' לבן־גביר.
סנקציות בגין "אלימות מתנחלים" דורשות הצבעה על דמויות ספציפיות, ואיזושהי ראיה לכאורה הקושרת אותן לאירועים אלימים. סנקציות נגד דמויות פרטיות יכולות להיות קשות וכואבות, אך עדיין לא מסכנות את המפעל כולו. לעומתן, האיומים שהשמיע שר החוץ הבריטי החדש – המגובים בהחלטת בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג – עוסקים בעצם ההתיישבות הישראלית באזורי לב הארץ. זה כבר מגה־אירוע.
ימים ספורים לאחר עלייתה של ממשלת השמאל הקיצוני בבריטניה הגיע ארצה שר החוץ החדש דיוויד לאמי. הוא נפגש עם נתניהו, עם הנשיא הרצוג, עם שר החוץ כ"ץ ועם יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ. וכאילו אין בעיות אחרות בעולם, בכל הפגישות חזר לאמי על אותה מנטרה: בריטניה "מודאגת" ממדיניות הסיפוח דה־פקטו שמוביל שר האוצר סמוטריץ', ומאיימת שהמדיניות הזו תגרור תגובה קשה נרחבת מצידה ומצד ממשלות נוספות במערב.
על טענות הזיקה החזקות שיש לישראל ביחס לאזורי לב הארץ נכתב כבר הרבה, מאמרים, ניתוחים, ואפילו דו"ח משפטי רשמי של מדינת ישראל (של הוועדה בראשות השופט לוי). בשבוע שעבר פרסמה כאן פרופ' טליה איינהורן סיכום תמציתי של הטענות, והרחבה שלהן מופיעה בעמוד הבא.
הבעיה הגדולה היא שמדינת ישראל לא מתנהגת לפי הטענות הטובות שיש לה. היא לא מספחת את שטחי סי, לא מקבלת עליהם אחריות, והפרדיגמה המשפטית שמנהלת אותה מאז מלחמת ששת הימים היא של "תפיסה לוחמתית". הנגזרות של ההגדרה הזו הן דיני הכיבוש במשפט הבינלאומי, שבמרכזן ההנחה שכיבוש הוא מצב זמני, ולכוח הכובש אסור לבצע בשטח פעולות בלתי הפיכות. כפי שנראה להלן, יש קשר ישיר בין מדיניות הישיבה על הגדר של ישראל, לבין החלטת בית הדין בהאג שפורסמה ביום שישי שעבר.
המסמך שפרסם נוואף סלאם הוא כה פרו־פלסטיני ואנטי־ישראלי, שצריך לקחת נשימה עמוקה כדי להצליח לקרוא אותו במשקפיים מקצועיים. יש בו קביעות מופרכות שבהפוך־על־הפוך משחקות לטובתה של ישראל, כמו טענה שלפיה "נשים ונערות פלסטיניות נתונות לאלימות על בסיס מגדרי בצורה של שימוש מופרז בכוח והתעללות, לרבות התעללות פיזית, פסיכולוגית ומילולית והטרדה מינית, על ידי כוחות הביטחון והמתנחלים הישראלים". לא בדיוק מסתדר עם ה"מחקר" שפרסמה פעם טל ניצן מהאוניברסיטה העברית, שבו נימקה את "נדירותה של תופעת אונס נשים פלסטיניות על ידי חיילים" ב"גזענות החיילים כלפי הנשים הפלסטיניות".
חוות הדעת כוללת שני פרקים המוכיחים שהחלטות מדיניות "שמאלניות" פוגעות באופן בלתי הפיך ביכולתה של ישראל להגן על עצמה. בפרק אחד קובעים השופטים שעקירת גוש קטיף במסגרת תוכנית ההתנתקות מ־2005 לא ניתקה את הזיקה בין ישראל לרצועת עזה, וישראל נחשבת "כובשת" ברצועה גם לאחר ההתנתקות. הראיה היא השליטה של ישראל על חלק מגבולות הרצועה, והגבלות שהטילה על תנועת אנשים וסחורות ממנה ואליה. כל אלה, טוענים השופטים, הם מאפיינים של "כיבוש". לשווא תחפשו בפרק מילה על תעשיית הטרור המטורפת שאילצה את ישראל להטיל את ההגבלות הללו, או איזושהי התייחסות לשבעה באוקטובר וניסיון לדמיין מה היינו פוגשים ברצועה אלמלא ההגבלות הלא מספקות בעליל שישראל הטילה. אליבא דשופטי האג זה מה שנשאר מההתנתקות: ישראל ויתרה על השטח בלי לקבל דבר בתמורה, אפילו לא הכרה על כך שהיא ויתרה על השטח.
הסכמי אוסלו הפכו את ישראל לפושעת על פי הודאתה. בהסכמים אלה הצהירה ישראל שאחיזתה ביו"ש היא זמנית, והגבולות ייקבעו רק בהסדר הקבע
הפרק השני, החשוב יותר לענייננו, הוא הניתוח המשפטי שעורכים השופטים ביחס להתיישבות ביהודה ושומרון. נקודת המוצא שלהם היא התחייבותה של ישראל להסכמי אוסלו, והנה כמה ציטוטים: "הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני המוכרות בהסכמי אוסלו כוללות את הזכות להגדרה עצמית"; "הסכמי אוסלו מונעים מהצדדים ליזום או לנקוט כל צעד שישנה את מעמד הגדה המערבית ורצועת עזה עד לתוצאות המשא ומתן על הסדר הקבע"; ו"בפירוש הסכמי אוסלו יש לקחת בחשבון את העקרונות שנקבעו באמנת ז'נבה הרביעית".
במילים פשוטות, הסכמי אוסלו הפכו את ישראל לפושעת על פי הודאתה. בהסכמים אלה הצהירה ישראל שהאחיזה שלה ביהודה ושומרון היא זמנית, והגבולות ייקבעו רק בהסדר הקבע. מכאן סלולה הדרך להרשעת ישראל בהפרת "דיני הכיבוש". שהרי ישראל הרשמית מעולם לא ביטלה את הסכמי אוסלו, היא מחויבת להם, ולעזאזל המציאות שהעלתה את ההסכמים הללו בעשן של מחבלים מתאבדים ואוטובוסים מתפוצצים.
שופטי האג פורטים על הפצע הקולקטיבי של המערב: הם קובעים שההתנחלויות הן "קולוניות" וישראל היא "קולוניאליסטית". למה קולוניאליסטית? כי היא "מעניקה תמריצים להעברת יחידים ועסקים ישראליים לגדה המערבית, וכן לפיתוח התעשייתי והחקלאי של האזור על ידי מתנחלים"; והכלל קובע כי "העברת בני האוכלוסייה האזרחית של המעצמה הכובשת לתוך השטח הכבוש אסורה, בלי קשר לשאלה אם היא מביאה לעקירת האוכלוסייה המקומית".
בסוף מגיעים השופטים לסמוטריץ': "בדצמבר 2022 אישר הפרלמנט הישראלי מינוי שר נוסף בתוך משרד הביטחון אשר הוקנו לו סמכויות שלטון בגדה המערבית, לרבות ייעודי קרקע, תכנון ותיאום הריסות, וזירוז תהליכי אישור להקמת התנחלויות חדשות". אליבא דשופטי האג, השליטה של המדינה הכובשת בשטח הכבוש אמורה להיות זמנית, ואילו הפעילות של סמוטריץ' המלווה בהצהרות ממשלתיות, הופכת אותה לקבועה.
במשך שנות דור תפיסת ההפעלה ששררה בהתיישבות הייתה זו שהוביל זאב חבר (זמביש): לא להילחם במערכת, לא להיאבק בעקרונות ההפעלה שלה, לעבוד בשקט בשיטת עוד דונם ועוד עז ולייצר מציאות בשטח. אחרי ההתנתקות ועמונה החלה תנועת הנגד של הדור הצעיר בהתיישבות, שדרש מישראל לקבל אחריות ולהכיר באופן רשמי בהתיישבות. זה לא היה רק משבר הגירוש אלא גם הגודל, כי מה שהתאים להתיישבות בשלבים הראשוניים שלה פחות מתאים לניהול חייהם של חצי מיליון מתיישבים. סמוטריץ' הוא נציג הדור החדש, והשינויים המערכתיים שהוא מוביל בשנה האחרונה, הם המשמעותיים ביותר שנעשו אי פעם לאזרוח ונורמליזציה של ההתיישבות.
אבל במקום רק לעשות הוא גם מדבר על זה, קצת יותר מדי, והסיבה המרכזית היא מאבק ההישרדות הפוליטי מול בן־גביר ששותה לו את המנדטים בקשית. אפשר להתווכח על השמרנות החרד"לית של סמוטריץ' וסטרוק, אבל אי אפשר לקחת מהם את מה שיש להם – שניהם בולדוזרים של עשייה מהמוכשרים שידעה הכנסת. בניגוד להם, "עוצמה יהודית" מציעה בעיקר פופוליזם, קטטות ואוויר חם, אבל באווירת הקיטוב והמחנאות יש לסחורה שלה יותר קונים. סמוטריץ' מדשדש בסקרים סביב אחוז החסימה, זה גורם לו ולסטרוק לדבר יותר מדי, והדיבורים הללו הם ה"קליפות" שבהן נאחזים ה"חיצונים" בהאג. אין מענה לבעיה הזו, כי בלי לעשות פוליטיקה אי אפשר לשמור על הכוח לפעול ולשנות.
הפתרון היחיד הוא לעשות את הצעד הנוסף ולשנות את הפיגומים שעליהם נשענת חוות הדעת של בית הדין בהאג: לא מספיקה התנגדות של הכנסת להקמת מדינה פלסטינית, ישראל צריכה להגדיר מחדש את הזיקה שלה לאזורי לב הארץ, וזה אומר לספח באופן מלא את שטחי סי על כל המשמעויות הנלוות לכך. כל פתרון אחר יוביל למבוי מדיני וכלכלי סתום. איך בדיוק עושים את זה, זה כבר נושא לטור אחר.
