ביום שישי האחרון, 19 ביולי, שעה קלה לפני כניסת השבת, פרסם בית הדין הבינלאומי בהאג את חוות דעתו המייעצת. בשורה התחתונה, הוא גוזר דין אחד לכל ההתיישבות היהודית בחבלי ארץ ישראל ההיסטורית – ירושלים העתיקה, חברון, בית־אל, עזה, איתמר, פני־קדם וגבעות־עולם. כולם נמצאים, אליבא דבית הדין, ביחידה אינטגרלית אחת שאותה הוא מכנה "השטחים הפלסטיניים הכבושים". העובדה שישראל יצאה מרצועת עזה באופן חד־צדדי, תוך עקירת ההתיישבות היהודית, כאשר מאז 2007 ארגון הטרור חמאס שולט ברצועה, לא ביטלה את מעמד ישראל כ"כובשת", המחויבת לדאוג לאוכלוסייה למים ומזון.
לדעת בית הדין, נוכחותה המתמשכת של ישראל ב"שטחים הפלסטיניים הכבושים" אינה חוקית והיא חייבת לסיים אותה, לחדול מיד מכל פעילות התיישבות חדשה ולעקור את כל המתיישבים. בנוסף, חייבת ישראל לפצות בגין הנזק שנגרם לאנשים או לישויות שהם בעלי עניין בשטחים הללו, לרבות פיצוי על השימוש בקרקע, במשאבי הטבע, השבת הקניינים התרבותיים שנחשפו, ועוד.
עוד מייעץ בית הדין לעצרת הכללית של האו"ם ולמועצת הביטחון לשקול את האופן המדויק ואת הפעולות הנוספות הנדרשות כדי להביא במהירות האפשרית לסיומה של נוכחות ישראל ב"שטחים הפלסטיניים הכבושים". רק סגנית נשיא בית הדין, השופטת ג'וליה סבוטינדה, מנתה בדעת מיעוט מפורטת ומלומדת את הפגמים הרבים בחוות הדעת.
בהינתן מטרתם וכוונותיהם המשותפות, אין זה משנה מי מהם, אש"ף או חמאס, ינהיג את הערבים הפלסטינים
חוות הדעת המייעצת של בית הדין מוטה, חד־צדדית וסותרת מושכלות יסוד של המשפט הבינלאומי. היא מתעלמת מזכותו ההיסטורית של העם היהודי בארץ ישראל, שהוכרה על ידי חבר הלאומים ואושררה במגילת האו"ם כיסוד לזכותו של העם היהודי לכונן מחדש את ביתו הלאומי בארץ. היא מתעלמת מהעיקרון המקובל במשפט הבינלאומי, uti possidetis juris, ולפיו גבולות מדינה חדשה הם אלה שהיו בעת הקמתה, והם עומדים בעינם כל עוד לא שונו בהסכמת הצדדים. כשקמה מדינת ישראל, היו אלה הגבולות שנקבעו בכתב המנדט הבריטי כפי שאושרו בידי חבר הלאומים ב־1922 ואושררו בסעיף 80 למגילת האו"ם. הם כללו את ירושלים כולה ואת חבלי יהודה ושומרון ורצועת עזה. שום אירוע מאוחר יותר לא שינה קביעה זאת. עיקרון זה היה הבסיס לקביעת הגבול בהסכמי השלום בין ישראל למצרים ולירדן ב־1979 וב־1994, וגם לסימון הקו הכחול (קו הנסיגה) בין ישראל ללבנון, שזוהה על ידי האו"ם ב־2000 כקו הגבול דה־פקטו, אף שאינו גבול רשמי כל עוד לא נחתם הסכם שלום בין המדינות. משום כך, ישראל איננה "מספחת" שטחים שהיו כלולים בשטח ארץ ישראל המנדטורית; די בכך שהממשלה מחילה עליהם את המשפט, השיפוט והמִנהל, כפי שנהגה בנוגע לירושלים.
הגדרת מעמד חבלי הארץ כ"שטחים פלסטיניים כבושים" משוללת יסוד. על כך עמדה בפירוט סגנית הנשיא ג'וליה סבטינדו בדעת המיעוט, אשר בה היא בוחנת את מעמדם בהקשר המשפטי וההיסטורי לאורך ציר הזמן.
הדרישה לערוך טיהור אתני של מאות אלפי יהודים משטחים אלה מנוגדת לזכויות יסוד מוכרות במשפט העמים, כפי שאלה נקבעו בפסיקת בית המשפט האירופי לזכויות האדם בשטרסבורג, בתביעות שהגישו קפריסאים־יוונים, שברחו מצפון קפריסין כשזו נכבשה בידי טורקיה. אותם תובעים ביקשו שבית המשפט יורה לגרש מהבתים שמהם נושלו את הטורקים שהתיישבו בהם, ויצווה על השבת הבתים לבעליהם המקוריים. בית המשפט האירופי לזכויות האדם דחה את התביעות, בקובעו כי "בשלושים וחמש השנים שחלפו מאז 1974, דורות חלפו והרכב האוכלוסייה השתנה מאוד. היו קפריסאים טורקים שגרו בצפון [קפריסין] והיגרו משם, והיו מתיישבים טורקים מטורקיה שהגיעו בהמוניהם ובנו את בתיהם שם. רכוש רב של הקפריסאים היוונים החליף בעלים לפחות פעם אחת, בין אם על ידי מכר, או מתנה או ירושה". בית המשפט קבע כי אם יפסוק שיש להשיב את הרכוש בכל מקרה, תהיה זו החלטה שרירותית ולא ראויה. אין זה ראוי שבית המשפט יאלץ לגרש מבתיהם בכפייה מספר רב של אנשים, נשים וטף, כדי לאשר את זכויותיהם של קורבנות ההפרה של האמנה האירופית בדבר זכויות האדם, אבל באותו זמן ייצר עוולות חדשות לא מידתיות.
הדרישה להעביר לידי הפלסטינים את הקניינים התרבותיים והממצאים הארכאולוגים שנחשפו בירושלים ובשטחי ארץ ישראל ההיסטורית עומדת אף היא בניגוד למשפט הבינלאומי, המחייב הגנה מיוחדת על קניינים אלה, שהם מורשת האנושות בכללותה. קיימת סכנה ממשית שהממצאים ממורשת ישראל יושמדו לאחר העברתם לפלסטינים, שאינם מכבדים את מורשתנו ואינם דואגים לשימורה.
חוות הדעת מתעלמת מזכות היסוד של ישראל וחובתה להגנה עצמית. ארגוני הטרור אש"ף וחמאס רצחו אלפי יהודים ופצעו רבים עוד יותר, והם ממשיכים לבצע פיגועים רצחניים נגד יהודים באשר הם יהודים. הרש"פ משלמת משכורות למחבלים ובני משפחותיהם. אמנת אש"ף איננה מכירה בזכות הקיום של ישראל, וקובעת שמאבק מזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלסטין, מנהר הירדן עד הים התיכון. אמנת חמאס רואה בארץ ישראל כולה אדמת קודש אסלאמית, שאין לאיש סמכות לוותר על אף שעל ממנה, וחובה אישית מוטלת על כל מוסלמי לנהל מלחמת מצווה להשמדת מדינת ישראל. בהינתן מטרתם וכוונותיהם המשותפות, אין זה משנה מי מהם, אש"ף או חמאס, ינהיג את הערבים הפלסטינים. בית הדין מציין את הפלישה ב־7 באוקטובר ליישובי עוטף עזה, אך אינו רואה בטבח, במעשי האונס שבוצעו באזרחי ישראל ובחטיפת בני הערובה, בסיס לשינוי מסקנותיו.
חוות הדעת מתעלמת מחוקת בית הדין. רק למדינות זכות להגיש טיעונים ולהופיע בפני בית הדין. "פלסטין" לא התקבלה כמדינה חברה באו"ם. היא גם אינה מדינה לפי עקרונות המשפט הבינלאומי – אין כאן אוכלוסייה קבועה, שכן תושביה רואים עצמם כפליטים נצחיים שלהם זכות שיבה לתוך הקו הירוק; אין ממשלה אחת – בעזה שולט חמאס, וביהודה ושומרון הרש"פ. לרש"פ גם אין לגיטימיות דמוקרטית, לאחר שאש"ף הובס על ידי חמאס בבחירות היחידות שהתקיימו ב־2006, וכיום התמיכה בחמאס גדולה עוד יותר. גם קביעת בית הדין כי רצועת עזה ויהודה ושומרון הם טריטוריה אינטגרלית אחת משוללת יסוד, שכן ברצועת עזה שולט חמאס לבדו.
הפנייה לבית הדין הייתה מעקף של הליך המשא־ומתן שנקבע בהחלטות מועצת הביטחון 242 ו־338, והוסכם בין הצדדים בהסכמי אוסלו. גם לאחרונה, ב־19 במרץ 2023, ניתנה הודעה משותפת של ישראל, הרש"פ, מצרים, ירדן וארה"ב, שחוזרת על מחויבות הצדדים להגיע להסדר קבע במשא ומתן ביניהם. לכן, על פי הכללים המקובלים במשפט הבינלאומי, היה על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו ולא לתת את חוות הדעת.
לסיכום, העובדה שלצד ישראל התייצבו ארה"ב ובריטניה, שהן חברות קבועות ובעלות זכות וטו במועצת הביטחון, וכן קנדה, הונגריה, צ'כיה ונאורו, נותנת בסיס לסברה שחוות הדעת המייעצת תצטרף להחלטות נוספות חסרות ערך של הגופים הפוליטיים הפועלים במסגרת ארגון האו"ם. "עוצו עצה ותופר".
