כולם יודעים שראש הממשלה נתניהו אמר השבוע ש"החטופים סובלים אבל לא מתים", אבל רק מעטים נחשפו לפרסום של סולימאן מסוודה, הכתב המדיני של כאן 11, עם הציטוט המלא של דברי נתניהו בממשלה: "המחבלים מתים שם, המפקדים שלהם מתים שם, הבכירים שם לוחצים עליהם ואומרים לו (לסינוואר) להיכנע. אז אני אומר אנחנו ננסה להכניס לו את זה לראש, ולהכניס לו כדור בראש. אנחנו לא נאבד את החטופים שלנו, הם בחיים, הם לא מתים, אבל מצבם קשה ולכן אנחנו צריכים לעשות הכול כדי להוציא אותם במהירות הגבוהה ביותר. אני לא פוסל שום צעד בנושא הזה". ממש ההפך הגמור.
כולם יודעים שהשרה אורית סטרוק אמרה שהיא מרגישה בחודשי המלחמה כמו "בתקופה של נס". מעטים שמעו שהיא דיברה בכלל על הבנייה ביו"ש, במפגש עם תושבי דרום הר־חברון שתוכנו פורסם אצל הוד בראל בגלי צה"ל: "המדינה כמדינה שנים לא השקיעה פה. היא לא באמת השקיעה פה, בטח לא בסדר גודל שהרשות הפלסטינית השקיעה ואתם רואים את זה… מה שהספקנו רק בכמה חודשים האלה האחרונים, ועוד היד נטויה בעזרת השם ככל שהממשלה הזו תחזיק מעמד ולא ברור שהיא תחזיק מעמד, לגמרי לא ברור – מבחינתי זה כמו תקופה של נס. אנחנו כמו באיזשהו נס כזה. אני מרגישה כאילו אני עומדת ברמזור ואז יש אור ירוק, אנחנו רוצים להספיק כמה שיותר". אפשר לחלוק על תפיסת עולמה ואפילו לחשוב שהבנייה ביו"ש מזיקה, ועדיין להסכים ששקרי לייחס לה שמחה מהמצב במלחמה.
כולם סערו סביב הידיעה ש"בג"ץ הורה להעביר 1,000 תרומות דם לעזה במסגרת עתירה להגדלת הסיוע ההומניטרי". שר הבריאות אפילו התנער מההחלטה בישיבת הממשלה. אבל רק מעטים יודעים שאין שום החלטה כזאת של אף גורם שיפוטי. אלוף רסאן עליאן, מתאם פעולות הממשלה בשטחים, הגיב כנציג צה"ל בדיון בבג"ץ שעסק בעתירת ארגון "גישה" להגדלת הסיוע ההומניטרי לעזה, ואמר: "כחלק מהמאמצים המתמשכים שלנו להקל על המענה בתחום הרפואי לאוכלוסייה האזרחית בעזה, אפשרנו גם את ההכנסה של אלף מנות דם". דובר מד"א הבהיר: "מדובר במנות דם שהועברו ישירות מירדן וממצרים (בצה"ל אומרים שהמנות הועברו רק מירדן; י"ש). לא מדובר במנות דם שנתרמו בישראל". פייק מושלם: לא החלטת שופטים, לא תרומות דם מישראל, ולא הנחיה עתידית אלא מציאות שכבר קרתה כחלק מהכנסת הציוד הרפואי וההומניטרי.
למה התכוונה סטרוק כשדיברה על "תקופה של נס", באיזה מובן סמוטריץ' ראה בחמאס "נכס", והאם דובר הבית הלבן כינה סרטון של נתניהו "מביך"
כולם יודעים שראש הממשלה נתניהו התבטא בשבוע שעבר נגד צה"ל: "לא הייתה התקדמות במו"מ כי הלחץ הצבאי לא היה מספיק חזק". בטח שכולם יודעים, כך פורסם בכל מקום – "נתניהו נגד צה"ל". אפילו הרמטכ"ל דרש מנתניהו התנצלות על ההתבטאות הזו, בהתייעצות ביטחונית למחרת. אבל רק מעטים יודעים שבאותה מסיבת עיתונאים דיבר נתניהו במפורש נגד הלחצים הבינלאומיים ולא נגד צה"ל: "במשך חודשים לא הייתה התקדמות משום שהלחץ הצבאי לא היה מספיק חזק. ואני חשבתי שגם לטובת עסקת החטופים וגם לטובת הניצחון על חמאס, אנחנו חייבים להיכנס לרפיח. היה לחץ עצום, בינלאומי, לא להיכנס לרפיח. היה לחץ אמריקני לא להיכנס לרפיח. היה גם צמצום באספקת הנשק, בלשון המעטה. ואני אמרתי לידידי הנשיא ביידן: אין לנו ברירה, אנחנו ניכנס לרפיח".
כולם צפו בתיעוד המזעזע מוועדת החוקה של הכנסת, שבו "אחיו של חטוף יצא נגד פורום תקווה ורוטמן והוצא בכוח מהדיון". אבל רק מעטים צפו בקטע המלא, כולל שתי דקות קודם, שבו רואים שסיבת הוצאתו של אח החטוף הייתה הפרעה מתמשכת לאח של חטוף אחר שניסה לדבר. מעטים עוד יותר צפו השבוע בשידורי ביהמ"ש העליון וראו כיצד השופט עוזי פוגלמן דרש להוציא מהאולם אימא של חטוף ואם שכולה, בדיון שעסק בדרישה להגדיל את הסיוע ההומניטרי לעזה, לאחר שהעותרת אמרה "אני אתחיל בכיבוש ואסיים בכיבוש", והאם התפרצה לדבריה וצעקה "איזה כיבוש?"
כולם יודעים שדובר הבית הלבן ג'ון קירבי כינה את הסרטון שפרסם ראש הממשלה נתניהו בעניין משלוחי הנשק "מביך". ראש האופוזיציה יאיר לפיד אפילו כתב: "כשדובר הבית הלבן אומר שראש ממשלת ישראל הוא 'מביך', שומעים את זה בריאד, שומעים את זה במוסקבה, בבייג'ינג, בטוקיו, בקהיר, בעמאן". אבל מעטים האזינו לדבריו המוקלטים של קירבי בתדרוך עם עיתונאים, והבינו שמדובר בטעות תרגום. קירבי אמר: "מן הסתם לא ידענו שהסרטון הזה יגיע, וזה היה מבלבל בלשון המעטה. זה בהחלט היה מאכזב". הוא השתמש במילה "Perplaxing", שפירושה לפי מילון מרים־וובסטר הוא: difficult to understand; causing confusion. בקיצור, מבלבל או מעורר תמיהה, אבל לא "מביך".
כולם יודעים שאותה אורית סטרוק אמרה בריאיון בתחילת מאי: "העסקה איומה ונוראה, לממשלה שזורקת הכול לפח בשביל להחזיר 22 או 33 איש אין זכות קיום". מעטים זוכרים שדבריה המלאים היו "אנחנו רוצים להחזיר את החטופים. ובגלל שאנחנו רוצים מאוד להחזיר את החטופים, אנחנו אומרים שהעסקה הזו היא עסקה שתפקיר את הרוב הגדול של החטופים ותגזור את גורלם ולכן זו עסקה איומה, איומה. היא גם תפקיר את תושבי עוטף עזה ואת תושבי הצפון… וגם לחטופים שלא כלולים ב'הומניטרי' כאילו הם אחרים, ואתה בעצם אומר אני מסתפק ב־20 או 33, זה לא משנה באמת, זו עסקה מופקרת שמפנה עורף למטרות המלחמה".
כולם זוכרים גם את הניסיון של סטרוק בחודש מרץ האחרון "למנות בן של שר לשעבר לשופט במחוזי למרות שאינו עומד בדרישות". מעטים יודעים שאותו "בן של שר לשעבר" – שופט בית הדין לעבודה עמיצור איתם – עומד גם עומד בדרישות החוק, וזכה להמלצות מ"ועדת השתיים". נשיאת בית הדין לעבודה, שופט העליון בדימוס צבי זילברטל, והשופטת בדימוס שרה דברת כתבו לו המלצות חמות.
כולם יודעים שראש המועצה הלאומית לביטחון לשעבר, אייל חולתא, הזהיר כי "מספר ההרוגים בישראל יגיע ל־15,000!" במקרה של מלחמה בצפון. מודעה עם הציטוט הזה נמרחה על העמוד הראשי של שני העיתונים הפופולריים בארץ. אבל מעטים יודעים שחולתא עצמו הסביר שלא אמר מעולם את הדברים: "אמרתי שאם אירוע שבעה באוקטובר בהפתעה, שבו פורצים דרך הגדר ונכנסים ליישובים, היה קורה בגבול הצפון שבו יש יישובים סמוכי־גדר גדולים יותר, אז חלילה יכולנו לחוות אירוע חמור בהרבה".
כולם יודעים שהשר בצלאל סמוטריץ' אמר לפני המלחמה ש"חמאס הוא נכס", אבל מעטים זוכרים את ההקשר המאוד ספציפי שבו נאמרו הדברים ב־2015: "גם בימים האלה, האתגר המרכזי שאיתו מדינת ישראל מתמודדת בתקופה הזו הוא האתגר המדיני. היו לנו תקופות ביטחוניות הרבה הרבה יותר קשות", אמר סמוטריץ' בריאיון בערוץ הכנסת. "באותו מגרש בינלאומי, במשחק הזה של הדה־לגיטימציה, אם תחשבו על זה לרגע – הרשות הפלסטינית היא נטל וחמאס הוא נכס. הוא ארגון טרור, אף אחד לא יכיר בו, אף אחד לא ייתן לו מעמד ב־ICC, אף אחד לא ייתן לו להוביל החלטה במועצת הביטחון ואז נצטרך וטו אמריקאי או לא נצטרך וטו אמריקאי. אני לא בטוח שלנו היום, שוב, בהינתן שהמשחק המרכזי שבו אנחנו משחקים עכשיו הוא הדה־לגיטימציה הבינלאומית – שם אבו־מאזן מפיל לנו חללים משמעותיים, וחמאס בנקודה הזאת יהיה נכס. אני לא חושב שאני צריך לחשוש מזה".
כולם יודעים שאורית סטרוק, שוב סטרוק, פינטזה עוד טרום המלחמה על חזרה לעזה עם נהרות של דם: "שיבה לעזה תהיה כרוכה בקורבנות רבים, אבל יבוא יום ונשוב אליה". חקוק בזיכרון. גם השבוע כתב מנכ"ל הקרן החדשה לישראל: "אז בעצם אורית סטרוק מאיימת שאלפים אלפים יצטרכו למות בדרך ליישוב עזה ביהודים, או שהיא סתם מקווה?". אבל רק מעטים טרחו לצפות בדברים שאמרה בראיון לערוץ 7, עם ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון במרץ 2023: "אני מאמינה שחטא ההתנתקות בכללו בסוף יתוקן. אנחנו בתוך תהליך של תובנה לאומית אחרת, כמה שנים זה ייקח? אני לא יודעת. לצערי, לדאבוני, לדאבון כולנו, שיבה לחבל עזה תהיה כרוכה גם בקורבנות רבים, כמו שגם עצם העזיבה של חבל עזה כרוכה בקורבנות רבים. אבל אין ספק שבסופו של יום עזה היא חלק מארץ ישראל ויבוא היום שנשוב אליה".
בחודש מאי 2023, אחרי עוד "סבב" מול עזה, חזרה סטרוק בריאיון ברשת ב' על עמדתה שבסוף ניאלץ לצאת למלחמה בעזה: "אני לא חושבת שעם ישראל נמצא שם כרגע מבחינה תודעתית, ולכן זה לא יקרה לא היום ולא מחר בבוקר. בהסתכלות ארוכת טווח, אני מניחה שלא תהיה ברירה אלא לעשות את זה. זה יקרה כשעם ישראל יבשיל לזה, ולדאבוני הרב זה יעלה לנו במחיר דמים. המחיר דמים הזה הוא על ידם של אלה שביצעו את ההתנתקות האיומה הזו".
כולם יודעים ש"הצבא לא באמת רוצה לגייס את החרדים", ובטח גם שמעו על כך ש"אחרי 7 באוקטובר, כ־4,000 צעירים חרדים הגישו, מיוזמתם, בקשות גיוס לצה"ל, מתוכם גויסו רק 540". אבל רק מעטים צפו בראש ענף תכנון באכ"א, סא"ל עדינה אבני, מפרטת בכנסת את הנתונים שעליהם התבסס הסיפור הזה: "כ־540 התגייסו למסלולי החרדים בשירות חובה. נתון נוסף של מתגייסים בקרב האוכלוסייה החרדית הם מי שהתגייסו לשלב ב', בעצם מי שקיבלו פטור והם מעל גיל 26. יש לנו כ־600 כאלה, שעושים טירונות בשירות חובה ולאחר מכן שירות במערך המילואים. הגיעו כמעט 4,000 בקשות שנרשמו למסלול שלב ב', ומתוכן התגייסו כ־600". בקיצור, אין צעירים חרדים שמבקשים להתגייס ונדחים, יש מבוגרים חרדים שמבקשים לעשות טירונות של שבועיים ולהשתלב במערך המילואים, וחלקם נדחים.
כולם יודעים שהתגובות לטור הזה צפויות להתמקד בזהות הסוציולוגית של הכותב, בכיפה שלראשו, ביישוב שבו גדל, ובטענות מקושקשות על הפעלה מרחוק על ידי פוליטיקאים, "שופר", או בהיתרים מופרכים להפיץ שקרים. כמו שאמר העיתונאי גיא פלג: "בראייתי לא נעשה כל עוול לשרה סטרוק, היא מוכנה להקריב את החטופים כדי להשיג מטרות שהיא מאמינה בהן. זה הסיפור הגדול, וליתר אני מתייחס כאל ניואנסים". רק מעטים יודעים שאפשר להתנגד לממשלה המכהנת, לייחל ליציאה לבחירות במהרה בימינו אמן, ועדיין להתנער מההדהוד האינסופי של שקרים המיוחסים לחבריה. יש מספיק סיבות מוצדקות לבסס תודעה פוליטית נגד הממשלה הנוכחית, אין צורך להזדקק גם לבדיות והוצאות מהקשר.
כולם יודעים שלהיות עיתונאי זו הרגשת חשיבות נעלה של שליחות ציבורית חשובה, שמטרתה לחשוף אינפורמציה שלמישהו יש אינטרס להסתירה, לזהות כותרות, להיות במה לחידוד ולמפגש עמדות, ולתת פייט למוקדי הכוח. אבל רק מעטים יודעים שלהשתייך לתקשורת הישראלית בשנתיים האחרונות זו בושה ומבוכה גדולה.
