החופש התחיל, ואיתו כמובן הוויכוחים הבלתי פוסקים עם ילדיי. כמובן שאני, אמא מושלמת שכמותי, משתדלת לרחף מעל העצבים שהילדים שלי מנסים ללא רחם להפעיל אצלי, מנסה לדבוק בסיפור שסיפרתי לעצמי – שהכול טוב. שזה רק כי חם, רק כי אני דינוזאור שלא מבין כלום מהחיים, רק כי אין להם מה לעשות או שיש להם יותר מדי מה לעשות או שיש להם מה לעשות אבל חם מדי, ואני כל כך דינוזאור שאין סיכוי שאבין אותם.
כמובן, כאמא למתבגרים שאין לה פינה שקטה בבית אלא במיטתה, יש לי צורך להתעלות בכל בוקר מחדש מעל הרצון ל"אבד את זה", ולפרוץ בצעקות רועמות. זה קורה כשאני מגלה, שוב, שהמטבח שכה השקעתי להשאיר נקי לפני שהלכתי לישון, עומד חרב והפוך אחרי לילה של הכנת מאכלים בלתי מזוהים בכלים מכלים שונים. כאלו שבאופן מפליא לא צוחצחו מעצמם, וברוב חוצפתם אפילו לא הכניסו את עצמם למדיח.
אני מוכנה לתת הרבה כדי שלרגע אחד קטן לא תעמוד לי מול הפנים חבורת ילדים שסוגרים את המקרר רק כדי לפתוח את המזווה, ולהשמיע את צמד המילים השנוא – "אני רעב"
בכל יום אני מתרגלת נשימות עמוקות מול שירים המורכבים ממילים נוראיות שבוקעים בווליום גבוה מחדרן, או למראה פיסות טריקו גזורות מחולצה שלא הספיקה אפילו לעבור כביסה, וכבר עברה תחת מספריהן. הצורך הזה שלא להתפוצץ מכעס, טומן בחובו כל כך הרבה דאגות, אשמה וייסורי מצפון, שאין לי שום סיכוי להתמודד איתם אלא אם אברח כמה שעות טובות מדי יום ממחיצתם האינטנסיבית של היהלומים הכל כך יפים ומעצבנים האלה. רק כך אצליח, מרחוק, לראותם ממבט־על בלי להיתפס למריבות קטנות אך מדירות שינה.
השבוע, במסגרת אחת ההתקוטטויות הקבועות פה בבית, שכוללות בין היתר צעקות כמו "אתה תקשיב למה שאמא שלך אומרת!!" לצד "אמא אל תגידי לי מה לעשות!!" שתיהן אגב, מאותה הילדה בדיוק, פתאום ליבי התכווץ והחסיר פעימה לנוכח המחשבה על ביתו של הרש גולדברג־פולין, על אמו, על אביו ועל שתי אחיותיו.
בית שהיה נורמטיבי לחלוטין, שבו מן הסתם נשמעו בתחילת כל קיץ יותר מפעם אחת אמירות כמו "אבל למה עם כפכפים רטובים בבית!!" או "תראה כמה חול סחבת איתך מהים", וכעת זה איננו.
התיישבתי על הכיסא, מנסה להסדיר נשימה ולזהות איפה בתוך הגוף זה כואב לי במיוחד. קולות הילדים עדיין רועמים מסביבי ואני מנסה לדמיין את השקט ששם, את מעט הדיבורים המתמקדים בעיקר בדבר אחד, הרש עצמו.
ניסיתי לרגע אחד לחשוב, מלבד הייחול לעשות הכול שישוב בני הביתה במהרה ובבריאות, מה הייתי מייחלת לעצמי, בשעות שבהן הייתי שוהה בבית, בין מאבק אחד למשנהו, בין ריאיון לעוד אייטם, בין הליכה לכיכר לצעידה לתפילה המונית או לדיון בכנסת. מה הייתי מבקשת לעצמי ברגעים האלו עם שאר בני משפחתי ואיך הייתי מעבירה את השעות, הימים, החודשים מורטי העצבים, כשאני לא בתפקיד, כשאני לרגע אחד לא אמא, לרגע אחד רק אני לעצמי בשבילי.
אני מניחה שזה לא קורה להן הרבה, לאמהות הגיבורות האלו, אלו שנלחמות בשיא העוצמה ללא הפסק, וגם אלו הנלחמות בשקט. אני מניחה גם, שאילו היו לוקחות לעצמן באמת זמן קצר להפסקה מכל ניסיון שהוא להשיב את בנם או בתם הביתה, לא היה זה דומה לשום הפסקה שאי פעם לקחתי לעצמי, לשום ניסיון לחיפוש שלווה ונחת במרוץ החיים הגדול.
אין לי ספק למשל שהן לא מניחות אפילו לרגע קט את הטלפון במקום רחוק מהן. לא מסוגלות באמת להתנתק.
אני חוזרת למריבות השטותיות פה בבית, אלו שלפעמים כל כך אין לי כוח אליהן. אין לי כוח עד כדי כך שאני מוכנה לתת הרבה, כדי שלרגע אחד קטן לא תעמוד לי מול הפנים חבורת ילדים שסוגרים את המקרר רק כדי לפתוח את המזווה, ושכל מה ששמעתי מהם בימים האחרונים הוא צמד המילים השנוא – "אני רעב".
על אף חוסר השגרה שנחווה גם אצלנו בבית בעוצמה כלשהי מתחילת המלחמה ומאז הרצח של רזיאל, ועל אף הזיכרון מימים תמימים יותר, מלאים בהמון רגעים של מובן מאליו לא מוערך כפי שרגעים של חיים רגילים אמורים להיות, בא לי שלעולם לא אפסיק להזכיר לעצמי את החוסר הגדול. את ההתנדנדות בין שמיים וארץ שנתונים בה כעת יותר ממאה משפחות שלא חוות משפחתיות במובן המוכר והרגיל כבר יותר מתשעה חודשים, עד שאפילו מריבות שטותיות נוכחות בחסרונן.
כשאני מרחיקה מעט ומרחיבה את היריעה, קשה שלא להניח לנגד עיניי גם את אלו שאמנם מציאות חייהם ברורה יותר וודאית אך גם היא מלאת שברים, כאבים, שכול ואובדן.
בא לי שכל בית בישראל, בעת התנהלותו השגרתית כמשפחה, בטח בימות החופש התובעניים והאינטנסיביים האלה, יזכור ברגעי הקושי, המשבר או אפילו הכיף – את אלו שחייהם אינם חיים, שמשפחתם אינה משפחה ושביתם אינו בית.
עד שהם יחזרו.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
