אחרי ההפצצה בתימן פרסמו "אחים לנשק" בדף הטוויטר שלהם את הציוץ הבא: "זוכרים שאמרו לנו שישראל יכולה להסתדר בלי כמה טייסות אבל לא בלי ממשלה? אז היום הסתבר שוב שישראל מתקיימת ללא ממשלה מתפקדת, אך תלויה לחלוטין בטייסות ובטייסים שלה". אחים לנשק לא לבד. לפני כמה שבועות אמר יאיר גולן ל־ynet שמתקרב היום שבו "גם הרמטכ"ל וראש שב"כ וראש המוסד ובכירים אחרים יצטרכו לשאול את עצמם למי הנאמנות שלהם נתונה: לראש הממשלה ולממשלה המופרעת הזאת, או למדינת ישראל".
הדברים מצטרפים לעוד שלל אירועים והתבטאויות, אבל לנוחותנו האקדמיה מסמנת את הכיוון ואת ההצדקה החדשים. ד"ר גייל טלשיר מהחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, סיכמה את ההשקפה הזו במאמר שפרסמה בשבוע שעבר בעיתון הארץ. הדברים ראויים לתשומת לב, מפני שהם הביטוי האינטלקטואלי לרחשי הלב של השמאל הרדיקלי, והשלכותיהם מרחיקות לכת.
במאמרה מתארת טלשיר את "ההפיכה המשטרית" במונחי "שליטה בבית המשפט העליון", "עליונות יהודית", ו"תאוות השלטון ומנעמי השררה" של נתניהו. כתוצאה ממנה נוצר "קרע בין נתניהו לראש השב"כ וראש המוסד", שהם להשקפתה מנהלי "החוסן הלאומי של ישראל". אבל העיקר, שבו היא מתייחסת גם אליי, עוד לפנינו. להלן הציטוט:
"ואז תגיע השלמת ההפיכה המשטרית הכושלת: הפיכה צבאית. לא דרך חקיקה, אלא דרך מינויים. נתניהו יזיז את שר הביטחון בסבב חילופי שרים, יצפה שיושרת הרמטכ"ל תביא בתוך שבועות ספורים להתפטרותו, יחליף את ראש השב"כ — ומשם קצרה הדרך להשתלטות על צה"ל ועל ארגוני הביטחון, על פי תפישת חדר ההדהוד של נתניהו, 'אתר מידה'. בניתוח כשלי הצבא קובע רן ברץ, שהיה אחראי להסברה אצל נתניהו, כי צה"ל בנוי כרשת, ויש להפוך אותו לארגון היררכי, תוך כדי שינוי תפישת הלחימה, ההכשרה והקונספציה. לצורך זה, 'המסקנה ההכרחית היא שחייבים להחליף את הצמרת במהירות האפשרית'. בחסות ממשלת מעבר מתכנן נתניהו ליצור צבא היררכי, הכפוף ישירות למנהיג הנבחר. זהו 'טקסט־בוק' של שליטים אוטוריטריים".
האקדמאים הישראלים ממציאים תיאוריות, מעוותים מושגים, מספקים תמונה מגמתית – כדי להצדיק את האקטיביזם הפוליטי שלהם
אם כן, הטענה המרכזית של ד"ר טלשיר היא שנתניהו נכשל ב"הפיכה המשטרית", אבל כעת מקדם "הפיכה צבאית" – "דרך מינויים". הדברים הללו לא עולים רק על כל דמיון, הם גם נוגדים כל תיאוריה משטרית מקובלת.
עוד לפני שנדגים זאת, כדאי להתייחס לרטוריקה ולסגנון של טלשיר. למשל, היא משמיטה את התואר האקדמי שלי, ומציינת שהייתי אחראי להסברה אצל נתניהו. היא לא מספרת שזה קרה לפני 7־8 שנים, למשך כשנה, בזמן שקרוב לשני עשורים אני חוקר, כותב ומרצה על אסטרטגיה צבאית וביטחון לאומי (כולל במערכת הביטחון). טלשיר גם קוראת לאתר מידה "חדר ההדהוד של נתניהו", טענה דיבתית זולה. וכמובן היא לא מספרת לקוראיה – כפי שקוראיי כאן יודעים – שלדעתי נתניהו אחראי לכשלי קונספציה מרכזיים שהתנפצו ב־7 באוקטובר, ועליו להתפטר.
גם האופן שבו היא מציגה את מאמרי באתר מידה, "סדר עדיפויות לאומי־צבאי", מטעה לחלוטין. טלשיר יוצרת את הרושם שהמאמר קשור לנתניהו באיזושהי צורה, ו"מהדהד" את קונספירציית "ההפיכה הצבאית" שהיא בודה. בפועל, למאמר אין שום קשר לנתניהו, וכפי שכל אחד יכול לקרוא, הוא מתייחס לרפורמות שנדרשות במערכות הביטחון. בחלק על ההיררכיה הצבאית אני מסביר שהמבנה של צה"ל, שצמרתו התנפחה לאורך השנים, כולל סמכויות צולבות שפוגעות בכלל ההיררכי הבסיסי שלפיו "לכל יחידה יש מפקד אחד". זה עניין פנים־צבאי מקצועי ומוסדי, שכלל לא קשור ליחסי צבא ודרג מדיני. אולי טלשיר לא הבינה, אולי מטעה במכוון, לה הפתרונים.
מנותקת מהמציאות ומהתיאוריה
כאן הגענו לנקודה החשובה ביותר: דעותיה של טלשיר על יחסי הדרג המדיני ומערכת הביטחון. נחזור על הדברים: טענתה היא שאחרי שראשי המערכות יתפטרו, "דרך מינויים" נתניהו "מתכנן ליצור צבא היררכי, הכפוף ישירות למנהיג הנבחר. זהו 'טקסט־בוק' של שליטים אוטוריטריים".
הטענות הללו לא פחות ממדהימות. ראשית, טלשיר מזהה בין "מנהיג נבחר" ל"שליט אוטוריטרי". שנית, היא מזהה את הכפיפות של הצבא לדרג המדיני הנבחר כמאפיין לא דמוקרטי. ואחרונה, היא טוענת שמדובר ב"טקסט־בוק" אוטוריטרי, כביכול יש כאן מעין דפוס היסטורי ופוליטי, שבמסגרתו הכפפת כוחות הביטחון למנהיגות נבחרת היא שלב מוכר ב"הפיכה צבאית".
כל קורא עם שכל ישר מבין שהטענות הללו מופרכות לגמרי. מנהיג שנבחר בבחירות חופשיות והוגנות – איננו דיקטטור. בכל משטר, כולל בדמוקרטיה, כוחות הביטחון כפופים למנהיגות, ויתר על כן, הסכנה לדמוקרטיה מגיעה מכוחות מזוינים שרואים בעצמם שלטון. ועוד, בישראל הכפיפות הזו מפורשת בחקיקה. וכמובן שמינויים במערכות הביטחון, בכל דמוקרטיה וגם בישראל, הם בסמכות הדרג הנבחר.
אבל זו לא רק המציאות, החוק והשכל הישר. גם מבחינה אקדמית, הטענות של טלשיר תלושות וחסרות בסיס. אתן שתי דוגמאות מייצגות. נפתח בסוגיית המשטר האוטוריטרי. מילאן ו' סווליק, פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת ייל, פרסם ב־2012 בהוצאה האקדמית של קיימברידג' ספר על "הפוליטיקה של משטר אוטוריטרי". מה יש לו לומר בסוגיה?
סווליק מציין שהוא "משתמש במונחים דיקטטורה ומשטר אוטוריטרי כנרדפים", ומסביר את ההבדל ביניהם ובין דמוקרטיה: "דיקטטורה מוגדרת כמדינה עצמאית שאיננה עומדת לפחות באחד משני הקריטריונים הבאים של דמוקרטיה: (1) בחירות חופשיות ותחרותיות לרשות המחוקקת; ו־(2) רשות מבצעת שנבחרת ישירות בבחירות נשיאותיות חופשיות ותחרותיות או, במערכות פרלמנטריות, באופן לא ישיר על ידי הרשות המחוקקת".
אלה אינן הגדרות ממצות לדמוקרטיה, אבל הן מספיקות, מקובלות ושימושיות. כפי שרובנו מבינים, ובניגוד לדבריה של טלשיר, מנהיג נבחר, קרי, כזה שהציבור יכול להחליף בבחירות הוגנות וחופשיות, איננו דיקטטור או מנהיג אוטוריטרי. אלו הן ההבחנות המוסדיות היסודיות בדיון האקדמי הרציני והמקצועי.
שמא לטלשיר יש ספק שנתניהו נבחר בבחירות חופשיות והוגנות? ובכן, כפי שכל איש מדע המדינה אמור לדעת, ישראל ממוקמת גבוה מאוד במדדי הדמוקרטיה. ניקח למשל את מדד הדמוקרטיה של ה"אקונומיסט", שב־2023 הציב את ישראל במקום ה־30 בעולם. למדד חמישה מרכיבים, נפלח אותם. ב"תהליך האלקטורלי והפלורליזם" יש 12 מדינות עם ציון 10; ישראל, לצד עוד כמה מדינות, מקבלת את הציון הבא בתור: 9.58. על "השתתפות פוליטית" ישראל מקבלת את הציון 9.44, מקום שלישי בעולם. ב"תפקוד הממשלה" אנו מקבלים 7.5, ב"תרבות פוליטית" 6.88, וב"חירויות אזרחיות" הציון הנמוך ביותר, 5.59. קל לראות שדווקא המוסדות האלקטורליים בישראל זוכים לדירוג גבוה מאוד בהשוואה עולמית.
טלשיר, אם כן, מנותקת מהמציאות ומהתיאוריה כאחד. מה לגבי יחסי הדרג הנבחר והצבא? שמא עמדתה כאן הולמת את המקובל בספרות המקצועית? ניקח לדוגמה פרסום עדכני של החוקרים קוהן וקרוסון, מתוך ספרם שפורסם בשנה שעברה בהוצאה האקדמית של אוקספורד, "נתיבים לרפורמה: יחסי צבא־חברה בדמוקרטיה בגל השלישי".
צמד החוקרים מסביר את הסוגיה: "שאלת היסוד ביחסים בין צבא לדרג האזרחי היא כיצד ליצור ולשמר צבא שכפוף לשליטה פוליטית ועדיין אפקטיבי ויעיל… סוגיית השליטה הפוליטית על הצבא איננה ייחודית לדמוקרטיות: היא נוגעת גם לאוטוקרטיות ואפילו משטרים תחת שלטון צבאי… הכוחות המזוינים של מדינה… הם באופן טיפוסי חזקים מספיק להוות איום על השלטון הפוליטי והנהגתו. היסטורית, שלוש מכל ארבע נפילות של דמוקרטיות נגרמו על ידי הפיכה צבאית".
אפשר לצטט אינספור מובאות מסוג זה, המעידות שגם כאן טלשיר לא מצויה אפילו במבואות השיח. כפי שמבין כל בר דעת, כאשר השליטה הפוליטית על הצבא חלשה והוא עצמאי, יש סכנה להפיכה צבאית. זה נכון לכל משטר, כולל דמוקרטי. קוהן וקרוסון אף קובעים, בנוגע להתערבות אזרחית בהחלטות מקצועיות צבאיות, כי "תחת שלטון אזרחי, לאזרחים יש 'זכות לטעות' אפילו אם אין להם מומחיות טכנית והם עשויים להתחרט על החלטתם". שאלת היסוד בתחום היא, אם כן, כיצד מבטיחים את כפיפות הצבא לנבחרי הציבור; טלשיר נוקטת כאן גישה אנטי־דמוקרטית קיצונית, וקוראת לנורמה הדמוקרטית "הפיכה צבאית".
כדאי לציין שבספרות המחקרית יש שאלה חשובה אחרת, שנוגעת ליעילות הצבא. ישנם חוקרים הסבורים שטוב להעניק לצבא מידה של אוטונומיה בקבלת החלטות מקצועיות. מנגד, שורת חוקרים ומחקרים סבורים, כדברי קוהן וקרוסון, ש"ארגונים צבאיים קופאים על השמרים ללא מעורבות אזרחית". אגב, ישראל בהחלט מסייעת לסבורים כך; עם פיקוח חלש ואוטונומיה רבה, מוסדות הביטחון אצלנו הפכו לגופים בירוקרטיים מלאי פוליטיזציה וחסרי מקצועיות.
אבל צריך לדייק כאן: משני צידי הסוגיה מסכימים כולם על העיקרון הנורמטיבי, הדמוקרטי הבסיסי, זה שטלשיר מתנגדת לו בתוקף: מהפרטים הקטנים ועד למינויים הגדולים, קביעת גבולות הפעולה והפיקוח על הצבא הם בסמכות ושליטת נבחרי הציבור. אין לשום רשות או מוסד לא־נבחרים זכות לקבוע לעצמם את גבולות סמכותם. זו גישה אנטי־דמוקרטית מובהקת.
התעמקתי בנושא מעט – ועם הקורא הסליחה – גם כדי להדגים שיש עדיין בעולם אקדמיה אחרת, מקצועית ורצינית, וגם כדי להבהיר עד כמה דבריה של ד"ר טלשיר תמוהים. לא רק שהיא מציגה תיאוריית קונספירציה מובהקת כאילו היא תיאוריה אקדמית, אלא שגם כתיאוריה אקדמית עמדותיה תלושות ומנוגדות ליסודות המקצועיים והמחקריים של התחום שהיא אמורה להתמצא בו.
תמרור אזהרה בוהק
אפשר היה להתייחס לטענות מופרכות שכאלה בגיחוך, כמעין פרודיה. אלא שאנו למודי לקחים רעים מתקופת הרפורמה המשפטית. זו בדיוק אותה רמה "אקדמית" שחווינו בזמן המחאה. האקדמאים הישראלים ממציאים תיאוריות חסרות בסיס עם ז'רגון נוזלי, מוציאים טענות ועובדות מהקשרן, מעוותים מושגים בסיסיים עד כדי סתירתם, מספקים תמונה חלקית, אנקדוטלית ומגמתית – והכול כדי לייצר הצדקה פסאודו־אינטלקטואלית לאקטיביזם הפוליטי שלהם. מילא שמשפטנים עושים זאת, אפשר לייחס זאת לבורות; במחלקות למדע המדינה זו לא אמורה להיות אפשרות.
לו היו לאקדמאים יושרה ואתיקה מקצועיות, הם היו מודים שהמחאה בזמן הרפורמה הובילה את ישראל למחוזות לא דמוקרטיים בעליל. האיום ב"נבצרות" על מנהיג נבחר, שלוותה בשבועת אמונים לבית המשפט של ראשי מערכות הביטחון, היוו הפיכה משפטית־ביטחונית שקטה. לפי ההגדרות המקובלות, ההסמכה העצמית של גופים לא נבחרים להדיח נבחרי ציבור, יחד עם אלימות הרחוב שהשתוללה כאן בחסות אותם גורמים, לצד העובדה שתוצאות הבחירות נדחו על ידם בפועל – חוללו שבר אנטי־דמוקרטי מובהק.
אומנם זו לא הייתה "הפיכה צבאית" לשמה, אלא הפיכה בירוקרטית מתוחכמת. היא לא נגעה במנגנוני בחירה אלא בסופיות שלהם, ובהיות הנבחרים בעלי "קרטוס", כלומר, בעלי סמכות, שלטון. הבחירות מתקיימות, אבל המעמד הבירוקרטי לקח לעצמו את הסמכות – כשהוא נישא על כידוני מערכת הביטחון – לפטר נבחרי ציבור ולאיין את קבלת ההחלטות שלהם. נאמר זאת שוב, מפני שזה אירוע כל כך דרמטי: ללא שמץ הסמכה חוקית לכך, נטל לעצמו המעמד הבירוקרטי שתי סמכויות־על אנטי־דמוקרטיות מובהקות: להדיח או להרחיק מהשלטון את מי שהוא רוצה, ולמנוע מנבחרי הציבור כל החלטה שהוא לא מעוניין בה.
מדען מדינה ישר, בעל בקיאות מקצועית בנושא – שני מאפיינים שמתממשים באקדמיה, ובוודאי בארץ, פחות ופחות – היה מוצא עניין רב במה שקורה בישראל. מדובר בהפיכה בירוקרטית של מעמד מדינתי חדש, תוצר מובהק של צמיחת מדינת הרווחה, שיש לה תוצאות משטריות אנטי־דמוקרטיות ייחודיות. לכאורה זהו כר פורה למחקר מקורי על דרך נוספת שבה יכולה דמוקרטיה להתמוטט, מחקר מעניין מפני שהוא תקדימי אבל נשען על מגמות שקיימות בעוד מדינות.
בפועל, הפסאודו־אינטלקטואלים האקטיביסטים והאינטרסנטים שלנו, נוסח טלשיר, מודיעים לנו שאין מה לראות כאן, כי הדמוקרטיה היא "הפיכה", בעוד שההפיכה היא "דמוקרטיה". זה מאכזב, אבל לא מפתיע; האקדמאים הם חלק אינטגרלי מהמעמד הבירוקרטי שמבצע את ההפיכה. שליחותם איננה אקדמית למען האמת, אלא פוליטית למען השררה. לכן האידיאולוגיה, האמצעים האנטי־דמוקרטיים וחוסר היושרה האינטלקטואלית צפויים למדי.
על כל פנים, המאמר של טלשיר, כמבטא עמדה שקיימת היום בשמאל, הוא תמרור אזהרה בוהק. לפי עמדה זו, כאשר ממשלת ימין נבחרת ממנה ראשי מערכות ביטחוניות היא מבצעת "הפיכה צבאית". לתפיסה האנטי־דמוקרטית הזו מתלווה אותה היסטריה שאפיינה את תקופת הרפורמה. מכיוון שכבר למדנו על בשרנו שאין מחסום להבל ואין מעצור לשקר, חייבים לשאול: כשהשמאל טען שהרפורמה היא "הפיכה משטרית", הוא חולל בתגובה הפיכה משטרית אמיתית; מה יעשה כעת, כשהוא מאמין שמתבצעת "הפיכה צבאית"?
