בהיותי חייל צעיר בחיל המודיעין, התגלגל לידיי מידע מודיעיני על פיגוע התאבדות של מחבל מתאבד במרכז הארץ. למרבה הצער, המידע הגיע מאוחר מדי. הפיגוע כבר התרחש, ואנשים נהרגו. לפני כן לא ידענו שהתארגנות הטרור הזאת מבקשת להוציא פיגוע בסדר גודל כזה, והופתענו בגדול. ככה לפעמים עובד עולם המודיעין: רוב הזמן אנו נוחלים הצלחות, אבל לא תמיד אנו מגיעים לדברים מראש ומצליחים למנוע את הטרור שמבקש לפגוע בנו.
זו הייתה חוויה לא פשוטה, שחידדה אצלי כמה תובנות. לפני הכל הבנתי שהחיים לא מכינים אותך – לא פורמלית, במסגרות החינוך השונות, וגם לא מעשית בניסיון שאתה צובר – לחוויית כישלון בסדר גודל כזה. אין זה משנה כלל שלא היה כאן משהו שיכולתי לעשות אחרת. אנשים איבדו את חייהם, ואתה מרגיש כישלון. צריך לדעת להתמודד עם זה, ולא כל אחד יודע בדיוק איך.
ביחידה נערך תחקיר בניסיון לראות אם יש מסקנות ולקחים שניתן להפיק מהאירוע כולו, אך ברמה האישית כבר קיבלתי על עצמי שני לקחים עיקריים. הראשון היה תמיד לעבוד עוד יותר קשה, לנסות לרדת עוד לעומקם של דברים ולחשוף כמה שיותר מהמזימות של אויבינו. לשם כך תמיד ניסיתי לגרד עוד יותר את החומר הגולמי, להביא עוד תובנות, כיווני חקירה נוספים והבנה למעשיו של היריב.
את הלקח השני ניתן לסכם במילה אחת: צניעות. אנו לא יודעים הכול, ועלינו להפנים זאת. גם אם נדמה לנו שאנחנו מכירים את כל תמונת המצב, לא כך היא המציאות. דברים רבים נעלמים מעינינו, והצד השני עושה ככל שביכולתו כדי שנהיה שאננים ונחשוב שאנו יודעים הכול – ובמקביל הוא פועל מתחת לעינינו.
האמירה הזו תקפה גם לגבי ההערכות שלנו ביחס לעתיד. עלינו לשמור על צניעות באשר להערכות יכולותינו אל מול כוונות ויכולות האויב, ולפקפק בנטייה שלנו להאדיר את עצמנו. אם נחשוב באופן אובייקטיבי אם אנו יכולים אומדים את יכולותינו באופן מדויק, אולי נדע לספק גם הערכות זהירות יותר, שלא יתבדו בהמשך.
בכירים במערכת הביטחון, למרבה הצער, לא ממש הפנימו את הלקח הזה במהלך השנים. "ניתן להתמודד עם רמת הסיכון" של שחרור מחבלים בעסקת שליט, הצהיר ב-2011 ראש השב"כ יורם כהן. "מדינת ישראל היא מדינה גדולה וחזקה, שום דבר לא יפגע בה. היא יכולה להתמודד עם הרבה דברים, גם עם שחרור אלף אסירים", הוסיף ראש המוסד, תמיר פרדו.
אפשר גם לחזור עוד יותר אחורה ולהיזכר בדברים דומים: "ההתנתקות תצמצם את הטרור ותהפוך אותו לנסבל", אמר ראש אמ"ן אהרן זאבי (פרקש) ביוני 2004, וראש השב"כ אבי דיכטר הוסיף: היציאה החד-צדדית "תביא להפחתה במספר הפיגועים ותשנה את דפוסם". אגב, לחטא היוהרה הזה שותף גם הדרג המדיני: ראש הממשלה אריאל שרון הכריז בביטחון לפני הנסיגה מעזה, כזכור, שאשקלון ומקומות נוספים בדרום לא יהפכו לקו עימות.
ראש ממשלה אחר, בנימין נתניהו, הבטיח ב-2014, אחרי מבצע צוק איתן, כי לא יעבור לסדר היום על אפילו "ירי של רקטה אחת"; וב-2021 אמר כי "המשוואה השתנתה. לא נסבול טפטופי רקטות". לדברים האלה אפשר להוסיף את נאום הכלניות של הרמטכ"ל דאז בני גנץ, שהבטיח כלניות, פרחים ויציבות בעזה בפתח הפסקת האש הראשונה של מבצע צוק איתן, זמן קצר לפני מותו של הילד דניאל טרגרמן בנחל-עוז מירי פצצת מרגמה.
למה אני נזכר בכל זה? כי בשבועות האחרונים – בעיקר ברקע האפשרות להשלים עסקת חטופים עם חמאס, שראש הממשלה בנימין נתניהו עשוי להכריז עליה במסעו לוושינגטון – בכירים במערכת הביטחון שוב חוזרים על אותן אמירות נחרצות וברורות, בלי שום פקפוק, בלבול או ספק, בדבר היכולות של ישראל וצה"ל להתמודד עם כל תרחיש אפשרי. במיוחד אחרי 7 באוקטובר, אחרי הכישלון המהדהד לחזות את התרחיש החמור והאופן שבו אויבינו הערימו על כל מערכת הביטחון, קצת צניעות לא הייתה מזיקה כאן.
"צה"ל יתמודד עם כל עסקה", הכריז גורם צבאי בכיר ביחס לאפשרות של הסכם עם חמאס לשחרור חטופים בתמורה לנסיגת הכוחות מהרצועה, הפסקת אש ושחרור מחבלים. "נדע לחדש את הלחימה", הוא הוסיף, משל היה יכול לנבא את מידת הלחץ הבינלאומי על ישראל והאפשרות שלה אכן לחדש את האש.
נימה דומה נשמעה בדברי הרמטכ"ל, רא"ל הרצי הלוי, שאמר בפומבי ביחס לאותה אפשרות של הסכם עם חמאס כי "נדע לשלוט בציר פילדלפי בדרכים שונות" – כאילו בעבר לא השמיעה מערכת הביטחון הבטחות דומות ביחס לציר פילדלפי עצמו, אך לא עמדה בדיבורה.
יש גם ביטחון מהותי ועמוק בדברי בכירים גם ביחס למהלכים שאינם קשורים דווקא להסכם עם חמאס: "חמאס יוכרע בקרוב בעזה", הצהיר מפקד חיל האוויר, "אנו מוכנים מול חיזבאללה בצפון". והנה גם הערה ברוח שונה מבכיר ביטחוני שציין בפניי, בביטחון גמור ומלא, ללא שום פקפוק כמובן, כי ישראל לא צריכה לשלוט בעזה ב"יום שאחרי". באותה נשימה הוא גם אמר שישראל לא יכולה בשום מצב להתמודד עם מלחמה בשתי זירות. יכול להיות שהוא צודק, יכול להיות שלא. אבל הנחרצות שבדבריו – אוי, הנחרצות.
חכמים, היזהרו בדבריכם. כבר חווינו זוועות בשנה האחרונה, שנבעו גם מכישלוננו – כולנו יחד בחברה הישראלית – להפגין פקפוק עצמי, מחשבה ביקורתית, פתיחות למחשבה שאולי אנו טועים. מסיבה זו, ועל רקע כל האמירות הנחרצות שנשמעות ברקע האחרון, אני סבור שאפשר לבקש רק דבר אחד: קצת צניעות.
