מה שהכי גרוע במלחמה הזו הוא חוסר הכיוון. אנחנו לא יודעים לאן אנחנו הולכים. גם ההנהגה שלנו לא יודעת. הרב עובדיה דיבר פעם על העז העיוורת שעומדת בראש הטור, נופלת וקמה ומכשילה את כל השיירה. הרב התכוון אז למנהיג הנוכחי שלא מצליח ליצור אחדות, שכל כך חשובה בימים אלה. וכך אנחנו מקבלים כמה ממשלות, קבינטים, שרים שיורים לכל הכיוונים, ומחנות שונים בתוך העם, בתקופה הכי קריטית שהייתה לנו מאז קום המדינה.
קרוב ל־18 שנה היינו בלבנון. אף אחד לא ידע למה ומה עשינו שם כל כך הרבה זמן, עד שהגיע אהוד ברק, הוציא את כולם וסגר מאחוריו את השער. את מיטב בנינו איבדנו שם לאורך השנים הללו, וזה מה שהולך לקרות בעזה. אנחנו משלימים עוד מעט שנה במקום הנורא הזה. היינו צריכים להיכנס לשם ולהכות בחמאס עד חורמה, אבל התחושה היא שאין תכלית, אין כיוון. הישגי הצבא אכן מצוינים – הרגנו עשרות אלפי מחבלים, חיסלנו מנהיגים חשובים ובני מוות והרסנו מנהרות. אבל מה הלאה?
ראש הממשלה נתניהו מכוון למלחמה שתימשך עוד עשור לפחות, במתכונת כזו או אחרת. הוא רוצה נוכחות ישראלית בציר פילדלפי והמשך שליטה בציר נצרים, כדי למנוע מעבר של מחבלים מדרום לצפון. פירוש הדבר הוא התארכות המלחמה, והמשך העומס הבלתי נסבל על המילואימניקים, על תקציב המדינה, על כלכלת החימוש, על עתיד הצפון והדרום, על המורל הלאומי וכמובן גם על גורל החטופים. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, לנתניהו אין פרטנר לעסקת חטופים אם הצבא יישאר בפילדלפי ובציר נצרים כפי שהוא דורש.
המנהיג הלאומי צריך ראייה כוללת. ישראל לא בנויה למלחמות ארוכות בלי חזון. המשאבים שלנו איכותיים אבל מוגבלים, וצריך לנהל אותם בחוכמה. החייל הלוחם בשטח, שנכנס לעזה בסוף אוקטובר חדור ברוח לחימה ואמונה אמיתית בצדקת הדרך, לא רוצה לחזור לשם לסיבוב שלישי אחרי 250 ימי מילואים. צריך רק להאזין לחיילים שהתראיינו אצל ציון נאנוס בחדשות 12. הם הסבירו בפשטות כי קריאה שלישית, עם כל המוטיבציה, הורסת להם את הקריירה, את הקידום בעבודה, את הלימודים, את המשפחה. "זה לא אורח חיים קיומי", הם אמרו.
ראייה כוללת מחייבת מבט על האזרח שהופך לחייל בשירות קבע, בעל כורחו ונגד רצונו. גם האזרח הזה הוא חלק בפאזל של הביטחון הלאומי. צריך להקשיב לו ולחברים שלו לפני שיהיה מאוחר מדי, וככה לתכנן את המדינה. ראייה כוללת מחייבת את חזרת עשרות אלפי התושבים לצפון, המטרה החשובה ביותר ברגע זה, וכדי להגיע לשם צריך הסדר בצפון ובדרום. כל אחד מבין כי אחרי תשעה חודשים שבהם הצבא נשחק בעזה, הוא לא יכול לצאת למערכה קשה כל כך מול איראן וחיזבאללה.
נתניהו צודק, אומר גורם ביטחוני בכיר, והלוואי שאפשר היה להחזיק בציר נצרים ובפילדלפי לעד. אבל בראייה כוללת זה בלתי אפשרי
לנתניהו יש זמן משלו. אני לא רוצה להיכנס לטענות הנפוצות כי מדובר רק בהישרדותו האישית. ח"כ גלית דיסטל־אטבריאן אמרה השבוע בכנסת כי ההתחשבות של נתניהו בשרים סמוטריץ' ובן־גביר, שמתנגדים לעסקת החטופים, היא לא רק אינטרס פוליטי צר אלא גם התחשבות דמוקרטית במאות אלפי אזרחים שבחרו במפלגותיהם בבחירות האחרונות. זה נכון, אבל יש ציבור ענק אחר, והוא אולי הרוב, שמייחל לסיום המלחמה הזו, לשיקום המדינה והחברה, לחיי שגרה, להחזרת החטופים. ציבור שמבקש למנוע פצועים וחללים נוספים, אחרי כל מאות החיילים והקצינים שכבר איבדנו.
מעבר לזה, שר הביטחון יואב גלנט מאמין בהסדר ומשוכנע שהוא לא יפגע באינטרסים הביטחוניים של ישראל. הצבא מאמין בהסדר כזה, השר אריה דרעי מאמין במהלך כזה, וסיעת ש"ס שגרה מכתב תמיכה בעסקת החטופים. גם ח"כ משה גפני מיהדות התורה מצדד בהסדר. נתניהו מצמצם את נקודת המבט ורואה רק את חורבן עזה. אפשר להבין אותו, זו טראומה אישית ולאומית שכבר הרסה לו את המורשת. הוא כבר לא מאמין לאף אחד. הוא לא יוותר על פילדלפי כי הוא לא סומך על המצרים, על האמריקנים ועל החיישנים, והוא לא יעזוב את ציר נצרים כי הוא לא סומך יותר על הצבא שידע לזהות בזמן את שבעה באוקטובר הבא.
נתניהו צודק, אומר גורם ביטחוני בכיר, והלוואי שאפשר היה להחזיק בציר נצרים ובפילדלפי לעד. אבל בראייה כוללת זה בלתי אפשרי, ומחייב כוחות עצומים בכל מה שכרוך בנוכחות ישראלית מחודשת בלב אוכלוסייה פלסטינית עוינת. הסדר בעזה ברוח החזון שמציע הנשיא ביידן היה יכול להוביל אותנו לכיוונים אחרים. בהקשר הזה אני די מתפלא על נתניהו, שהסדר מדיני עם סעודיה היה ספינת הדגל המדינית שלו עד 7 באוקטובר. שגריר ארה"ב בישראל, ג'ק לו, אמר שבא לכאן כדי לסגור את פרטי ההסכם עם סעודיה, ואז פרצה המלחמה. לפי אחת הסברות חמאס פתח במתקפת הטרור המזוויעה שלו רק כדי לטרפד את ההסכם המתגבש בין המדינות.
נתניהו עצמו השקיע בשלום עם סעודיה מאמצים גדולים, נפגש בחשאי עם יורש העצר מוחמד בן־סלמאן וראה בעיני רוחו את החזון שלו מתממש: שלום אזורי שעוקף את כולם ודוחק את הפלסטינים לסוף התור. עכשיו מגישים לנתניהו את האופציה הזו, יחד עם עסקת חטופים, הפסקת המלחמה, הסדרה בעזה ובצפון ובניית ציר מול איראן, הכול ביוזמה ובגיבוי אמריקניים, והוא לא חוטף את ההצעה משום מה.
נתניהו חושש, כנראה. חטפנו מכה אנושה והוא לא רוצה לקבל עוד אחת, אבל הראייה שלו צריכה להיות כוללת, לאורך ולרוחב. החטופה נועה ארגמני אמרה לו השבוע כי הדבר הכי קשה בשבי היה לשמוע אותו מבטיח כי המלחמה תימשך עוד זמן רב. "זה שבר אותי", סיפרה. אבל לא מדובר רק בסבל שעוברים החטופים, כל מנהיגי המדינה בעבר הבינו כי ישראל לא בנויה למלחמות ארוכות. ניצחון מוחלט יש רק בסרטי מלחמה. במציאות זה לא קיים, כי אחרת לא היו לנו כאן הפסקות אש, הסכמי ביניים וחוזי שלום שרק מחלקים את הרווחים וההפסדים בין הצדדים, אחרי שהקיזו זה את דמו של זה.
ההסדר בעזה מתבקש. אם זה מחייב נסיגה וניתוק לטובת כוחות אחרים זה מצוין. מה שאנחנו צריכים מכאן ואילך זה דבר אחד: לשמור על הגבולות המוכרים שלנו בכל האמצעים ובכל מחיר. לא עשינו את זה ב־7 באוקטובר, אנחנו חייבים לעשות את זה מעתה ועד עולם.
