אחרי שההורים של נחמה ביטלו את השידוך, חיים הסתובב בעולם אבוד ועצוב. הוא הרגיש שזה לא פייר. מה בסך הכול הוא עשה? נכון שבחורי ישיבה בדרך כלל לא עובדים, ונכון שבחורת סמינר מן השורה יכולה להירתע מדבר כזה, אבל הוא היה בחור משכמו ומעלה, לא איזה בטלן שמחפש להעביר את הזמן.
מה שהכי תסכל את חיים זה שהוא ידע שנחמה בעצמה כבר ידעה מי הוא. היא הכירה אותו למשך שלוש פגישות שלמות. היא שמעה ממנו על סדר היום שלו, על הסדרים, על התפילות, על שיעורי התורה שהוא שומע באוזניות בכל הזדמנות, אפילו ידעה את שמות החברותות שלו. חיים היה משוכנע שאם זה היה תלוי רק בנחמה היא הייתה ״בולעת״ את זה שהוא עובד במאפיית חלות בליל שישי. בעולם מתוקן אולי היא אפילו הייתה גאה ותומכת בו. הרי מה יותר מרשים מבחור שדואג לעצמו, שמפרנס את עצמו, שלא הופך להיות נטל על הציבור ללא סיבה? לצד זאת, חיים ידע היטב באיזה עולם הוא חי. הוא הכיר את הסטיגמות ואת הכללים ומה מקובל ומה לא וגם הבין את נחמה שנכנעה לתכתיבים המגזריים האלה. הוא לא היה שיפוטי כלפיה. להפך. הרי מה תגיד נחמה לחברותיה אם ייוודע הדבר שארוסה הטרי עובד במאפייה? זו יכולה להיות עבורה בושה איומה. מה יגידו גיסיה החשובים של נחמה אם ישמעו שהגיס המיועד חורג מן המסגרת המקובלת? חיים חשב לרגע, שאם באמת העולם היה מתוקן הוא היה מרים טלפון לשדכנית ואומר לה תשמעי, אני מבין את מצב הביש שנקלענו אליו, אבל בחייאת, תני לי את המספר של נחמה ותני לי לשכנע אותה בעצמי שהכול יהיה בסדר, שאין לה מה לדאוג, שכל חלומותיה על בית של תורה יכולים להתגשם אם רק תיתן צ׳אנס ולא תיתפס לטפל.
אבל חיים ידע שזה עלול להזיק יותר מאשר להועיל. לא מקובל שבחור יתקשר לבחורה סתם ככה באמצע החיים על אף שהם באים בקשרי שידוכין. הוא רק השתעשע במחשבות האלה ולא עשה איתן כלום, רק הסתובב מדוכא במסדרון הפנימייה, שתה תה, עישן בשרשרת ואכל מנות כפולות של במבה נוגט לנחמה. רגע לפני שנשבר סופית החליט לעשות מעשה – הוא התקשר למענדי מנהל המשמרת במאפייה והודיע לו חגיגית שזהו, הוא מצטער והכול, אבל הוא לא יוכל להמשיך לעבוד אצלו. מענדי לא הבין מה נפל על חיים. אני לא מוותר עליך, אמר באכזבה, אתה חלק בלתי נפרד מהמאפייה שלנו ולא נמצא עוד מפזר שומשום כמוך בכל רחבי ירושלים. אבל חיים היה נחוש וסיפר למענדי את דבר השידוך שנפל. מענדי שתק רגע ואמר, חיים, אני לא רוצה להתערב לך בחיים, אבל לדעתי משפחה שלא רואה את המעלות שלך ונתפסת לאיזו חריגה קטנה מן המקובל, היא לא המשפחה שהיית רוצה להתחתן איתה. אבל חיים כבר החליט ונפרד ממענדי בכאב. אחר כך התקשר לשדכנית והודיע לה בקול בוטח שהוא עזב את העבודה והוא מבקש להודיע זאת להוריה של נחמה ולחזור להיפגש איתה. השדכנית הלכה ובדקה ואמרה לו שלצערה הרב את הנעשה אין להשיב והוריה של נחמה אמרו שמה שהיה היה, ואת הכתם אי אפשר למחות בבחינת מעוות לא יוכל לתקון, ונחמה שלהם כבר התקדמה הלאה לבירורים על הבחור הבא.
חיים הבין שכלתה אליו הרעה וסגר את השיחה בעיניים דומעות. הוא התקשר שוב למענדי מהמאפייה ואמר לו, מענדי, צדקת. המשפחה הזו לא בשבילי. אני חוזר לשומשום. ומענדי אמר אוי וי חיים. אוי וי. וחיים שאל מה קרה ומענדי אמר שבדיוק לפני חצי שעה הוא מצא מחליף למשמרת בליל שישי, בחור מאיזו ישיבה לנושרים שזה ממש הצלת נפשות להעסיק אותו בלילות, כדי שלא יסתובב ככה סתם בכיכר החתולות ויעשה שטויות. ומילה זו מילה, הוא לא יכול לבטל עכשיו את הסיכום עם הבחור ההוא.
חיים הרגיש שכל עולמו קורס עליו, שהנה הוא יצא קירח מכאן ומכאן. לא שידוך יש לו ולא עבודה ולא מוחין להתרכז עכשיו בלימוד.
אז הוא יצא לטיול רגלי ברחובות ירושלים והתיישב בסניף של רולדין והזמין אייס קפה ודפדף בעיתון שהיה מונח על השולחן ושם ראה מודעה על תחרות סיפורים קצרים נושאת פרסים כספיים. אולי יהיה נחמד לפרוק את הסיפור שעבר עליו בטקסט, חשב לעצמו, אולי אפילו יצליח להרוויח מזה איזה סכום. הוא תלש את המודעה מהעיתון, הכניס לכיס, לגם שלוק אחרון מהאייס קפה וחזר לישיבה.
