הקצין שמפעיל אותי כבר כמה שבועות עלה מולי לקראת חצות בקשר כדי לומר לי "עבודה יפה". ככה מסיימים בחיל התותחנים כל פרק זמן של עבודה מול אחד המסתייעים. מרגע שהוקצית לו אתה נמצא תמיד בכוננות ובהאזנה דרוכה, עד הרגע שבו הוא אומר לך "עבודה יפה, צוותים מנוחה", ואתה יכול לרדת מהתדר שלו עד למשימה הבאה.
בכלל, יש משהו יפה בכך שהפרגון הוא חלק מובנה מנוהל הדיבור ברשת הקשר (בראשי תיבות צה"ליים: נדב"ר). יכול להיות שמישהו יצעק עליך במשך חצי יום שאתה לא מספיק חד ולא מספיק מהיר ואתה תוקע לו את כל הפעילות, אבל כשתסיים לירות על כל המטרות ויגיע הזמן לסיים את התקשורת הוא יאמר לך על כורחו, כמו המלאך ההוא בליל שבת: "עבודה יפה", אחרת זה פשוט לא ייגמר. אין שום רצף מילים אחר שהוא יכול לומר כדי לגרום לכך שתיפרדו. גם בסוף משימת ירי הוא לא יכול סתם להגיד "סיימנו", הוא חייב לומר "פגיעות יפות במטרה". לא משנה היכן באמת פגעת. וכבר קרה פעם, אחרי שמישהו אמר "פגיעות יפות", שביקשתי שייתן לי מידע מפורט יותר – באיזה מרחק מן המטרה הן היו, הפגיעות המרשימות שלי. "אין לי שמץ של מושג", הוא השיב, "אני לא רואה אותן בכלל". אבל לא הייתה לו שום ברירה אחרת, ככה מדברים.
"ככל שמישהו ותיק יותר, כך דיבורו יהיה נכון ומדויק יותר. הוא לא ישכח לפתוח את פקודת האש במילים "בטא לפי פקודה" או לציין בסופה "אש תותחים", כאילו אחרת היינו יורים עם קלמנטינות"
הצעירים זה משהו אחר. לפעמים הם כך ולפעמים אחרת. אני זוכר בחור צעיר, סדירניק, שבמקום להגיד "אש" אמר פשוט "תירו". והאוזניים שלי עוד מצטלצלות מהסמב"צית שבמקום לומר לי "קטנטנה" בשביל "שנייה", אמרה "קטנטונת". אנחנו מחנכים אותם בסבלנות, כמו עם הילדים שלנו, חוזרים על הפקודות לאט בצורתן הנכונה כדי שילמדו לפעם הבאה. ככל שמישהו ותיק יותר, כך דיבורו יהיה נכון ומדויק יותר. הוא לא ישכח לפתוח את פקודת האש עם המילים "בטא לפי פקודה" או לציין בסופה "אש תותחים", כאילו בלי ההבהרה הזאת היינו יורים עם קלמנטינות. כי ככה זה בקשר. יש צורה שבה אומרים דברים. וזה חוסך כל כך הרבה בלגן שקשה לכם להאמין. אני מעדיף בכל רגע נתון להתמודד עם מחשבים תקולים ובעיות ברשת ולא עם מישהו שמנסה להסביר לי איפה הוא צריך את הפגז בלי שהוא יודע את המילים הנכונות.
והקצין שעלה מולי עכשיו היה קצין ותיק. לא שיצא לי לראות אותו אי פעם, אבל למדנו לדמיין קציני סיוע לפי הקול שלהם בקשר, ולתת בהם כינויים וסימנים. לפי הקול של הקצין הזה אני בטוח למדי שהוא שירת גם במלחמת לבנון הראשונה. הוא יודע לדבר בקשר. עם כל הפקודות הנכונות. וכבר בפעם הראשונה שסיימנו איתו משימה לימד אותי דבר שלא ידעתי: הנוהל הוא שבמלחמה לא אומרים "צוותים מנוחה". אין מנוחה במלחמה. אומרים רק "עבודה יפה" וממשיכים.
זה אולי המאפיין הכי בולט של מלחמה – ההיעדר המוחלט של מנוחה. האופן שבו הלב קופץ מיד עם ה"ביפ־ביפ" של מכשיר הקשר, כי אולי מישהו צריך שתיתן אש לחילוץ. אינספור הפעמים שתקפוץ כי רק דמיינת שנשמע "ביפ־ביפ". יש לי קצין שכשהוא כבר נרדם, הדרך היחידה להעיר אותו היא במגע, אבל אם אתה נוגע בו הוא קופץ במהירות כזו שאתה חייב להתרחק מיד כדי שלא יפגע בך. והיו פעם או פעמיים שלא הספקתי להתרחק מספיק מהר, כך שעל בשרי אני יודע: צדק הקצין המבוגר, אין מנוחה במלחמה. והחברים שכבר חזרו לאזרחות אומרים שקשה למצוא אותה אחר כך גם בעורף.
אבל עכשיו מוצאי שבת והוא עולה מולי להיפרד בפעם האחרונה, לפני שהוא יוצא עם כל החטיבה שלו להתחלף עם חטיבה אחרת. וגם הפעם אינו סוטה במילימטר מהתסריט הצה"לי: תראו, עכשיו עדיין מלחמה. לכן אני לא יכול לומר לכם "צוותים מנוחה", אבל בכל זאת אני מקווה שתנוחו קצת. מגיע לכם, כי באמת עשיתם עבודה יפה.
