הפיד הדתי עצר את נשימתו באותו שבוע איום שבו ניתנו התשובות לחניכי בני עקיבא לגבי שיבוצם להדרכה. מכל עבר צצו דברי אבל ומספד על מסורבי ההדרכה ותחינות למנהיגי התנועה שישימו סוף לסאגה המתמשכת.
אין דרך יפה לתאר זאת: קל יותר להתקבל להרווארד מלהיכנס להדרכה של שבט ניצנים, ולעיתים נדמה שהמגזר נהנה להשתעשע במנגנוני הסינון שלו. תמיד תהיה ישיבה נחשקת שכולם רוצים להתקבל אליה. תמיד יהיה מקום בבית הכנסת שמוכנים לשלם הרבה כדי לשבת בו. תמיד יהיה סניף שמאה חניכים רוצים להדריך בו ורק עשרים יכולים להיכנס, וזה לפני שמדברים על ועדות הקבלה ליישובים. ובעודי נחשפת לקינות ההורים, שממשיכים לחוות גם אחרי עשרות שנים את כובד משקלו של האליטיזם המגזרי, אנחת רווחה עמוקה מילאה את ריאותיי: איזה מזל שהבן שלי בצופים.
שלא תבינו לא נכון – גם הוא חיכה השבוע לקבל את הודעת השיבוץ שלו ומאוד רצה שהיא תהיה חיובית, אבל זה אפילו לא היה קרוב לרגעי הדרמה והאימה ששמעתי עליהם מהורי בני עקיבא. אולי כי בצופים השכילו לפצל את ההדרכות לשנה ולא לשנתיים, הגדילו את כמות המדריכים לכל גדוד, והכי חשוב – יצרו תפקידים לא פחות נחשקים גם לפעילים שאינם מדריכים, כך שגם מי שלא נכנס להדרכה לא מרגיש שנגמרו לו החיים. יש מתח, אבל אין דרמה שוברת לבבות.
הצופים האלה זה כמו צבא. על כל בקשה שלכם תצטרכו להשיג אישור מהמדריך, שלא עושה כלום בלי אישור של הרשג"ד, שלא חותם בלי אישור מהחשג"ד, שלא זז בלי אישור מא–לוהים
אז איזה מזל שהבן שלי בצופים, אמרתי לעצמי. מי צריך את כל האליטיזם ושברון הלב, זה שווה לי אפילו את תחושת ההחמצה על כך שהוא לעולם לא יחווה שבת ארגון ולא ידע מה זה טרפנטין.
ואז הגיע המחנה. סליחה, המחנ"ק. שכשמו כן הוא – עושה לי מחנ"ק בלב, משום שזה הרגע רבותיי, זוהי השעה שבה את נחשפת לצד האפל והלא מוכר של תנועת הצופים, ואני לא מדברת על סינון מדריכים בוכיים – אני מדברת על סינון הורים.
זה קרה לי בשבוע שעבר, כשרציתי לבקר את ילדיי והובהר לי שיש בעיה להיכנס לשטח המחנה בזמן ה"סבב מורל" (מי ישמע מפצחים שם את האטום), וזה קרה לי גם לפני כמה שנים, כשהייתי צריכה להוציא את הילד לאירוע משפחתי מתוך המחנה. יושב לו נער בן 20 ומשהו בפתח, רובה עצום על כתפיו, ובפנים של מינימום מפקד האצ"ל מסביר שאין לי אישור להיכנס ולאסוף את הילד. מה זאת אומרת אין לי אישור? שאלתי בתדהמה. אני האישור! בינתיים הצטרף לאירוע אב שניסה לחלץ משם את בתו החולה ובחר לדאבונו להופיע לש"ג בסנדלי שורש. "אני לא יכול להכניס אותך לשטח עם סנדלים", אומר לו מפקד האצ"ל, "זו לא דוגמה אישית לחניכים".
תקשיבו לי טוב, חברים, המקום הזה שמור יותר ממחנה גלילות. עוד לא ראיתי רמה כזאת של רצינות. הייתי שולחת אותם לשמור על הגדרות בעזה, כלב לא היה נכנס. ומעל המחנה הזה מרחפת כיפת ברזל שמעיפה הורים לכל עבר. הדרך היחידה להשתחל לשם היא להתנדב לבשל לאלף חניכים רעבים, וגם אז תעברו בדיקת ידיים מקיפה שתטיס אתכם הביתה על כל שריטה שתתגלה.
הצופים האלה זה כמו צבא. אין שעון בני עקיבא, יוצאים בזמן. וכשאומרים שההרשמה נסגרת בערב היא באמת נסגרת. על כל בקשה שלכם תצטרכו להשיג אישור מהמדריך, שלא עושה כלום בלי אישור של הרשג"ד, שלא חותם בלי אישור מהחשג"ד, שלא זז בלי אישור מא־לוהים.
אלליי, מה זאת הרצינות הזו? געגועיי לפרטץ' של בני עקיבא שאִפשר לכל אם יהודייה לקפוץ למחנה של הילדה שלה עם פיצות ולמצוא שם ילד ישן עם קרבין בכניסה. אכפת לו הורים לילד הזה? לוקח משולש ומכניס אותה.
ואתם, חברי שבט רעים המסוננים, שמסתכלים על חבורת המדריכים הנחשקת ובטוחים שהנעורים שלכם נגמרו עכשיו, תשמעו עצה מאישה זקנה: הדחייה שאתם חווים אולי כואבת, אבל ההתמסרות לכאב הזה לא מאפשרת לכם לראות את חלון ההזדמנויות שנפתח. יש חיים מחוץ לסניף ולמה שאתם מזהים היום כהצלחה היחידה שמתאפשרת. עולם שלם מחכה לכם בחוץ – עולם של התנדבויות, של חוויות ושל מימוש. קחו את החבר'ה שלא נכנסו ותרימו משהו שישמור לכם על הביחד. על שלושה דברים העולם עומד, ובאף אחד מהם לא כתוב "הדרכה בבני עקיבא".
rachelm@makorrishon.co.il
