ולפני שבועיים בערך, שלחתי הודעה ליהודה חברי האהוב, שהוא אחד המארגנים של התפילה, ושאלתי אותו אם יש סיכוי שאוכל לשיר את "אנעים זמירות". אתם יודעים, אני בחיים שלי לא שרתי "אנעים זמירות". זה באמת החלום שלי. כשהייתי ילד, בבית הכנסת, לא היה לי אבא שיילחם עליי, שיבקש ממני לשיר, אז לא שרתי. ואז התבגרתי, וילדים גדולים כבר לא שרים. ככה יצא שהגעתי לגיל שלושים ושבע בלי לשיר אנעים זמירות, ואני כל כך רוצה לשיר. אנעים זמירות ושירים אארוג. כי אליך נפשי תערוג. זה החלום שלי. לעמוד על הבמה ולשיר. זה היה החלום שלי כשהייתי ילד. וזה החלום שלי גם עכשיו. ולכבוד שבת יום ההולדת שלי, ביקשתי מיהודה שייתן לי הזדמנות לעלות ולשיר.
אבל ברגע האמת, בשבת בבוקר, פתאום נתקפתי פחד. ראיתי שהתפילה מגיעה לסופה. אז יצאתי כאילו במקרה, כדי להחליף חיתול לרוני הקטנה. ואז חברים שלי התחילו לצאת החוצה ולקרוא לי לבוא פנימה, להיכנס ולשיר. אבל אני פחדתי. אמרתי להם, לא לא, אני לא רוצה, והם ניסו לשכנע אותי, הם ניסו לחזק אותי, הם אמרו לי בוא תשיר, כולם מחכים לך, ואני הרגשתי איך הפחד עולה לי לגרון, התחלתי כבר להזיע בקרחת. הרגשתי את הלב שלי דופק. בום בום בום. ואמרתי לחברים שלי, לא לא, בפעם אחרת, זה גדול עליי. והתביישתי נורא. ואחר כך שמעתי את הילדים מתחילים לשיר אנעים זמירות. וחזרתי לבית הכנסת אבל ומפוחד וחפוי. והצטערתי נורא שאני מפספס את ההזדמנות הזאת. והתביישתי בעצמי שלא הצלחתי להתגבר על הפחד. אוף.
אחר כך חזרנו מבית הכנסת הביתה. ובבית שלנו, בחצר, ראינו את כל השכנים מתגלצ'ים ונהנים. וחיה החליטה שהפעם היא נכנסת למים! היא החליפה לבגד ים, ועלתה למגלשה, ובלי לחשוב מדי התגלשה למטה בכיף שלה, במין טבעיות כזאת. ואחר כך היא עלתה עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, ואני כל כך שמחתי בשבילה! וכל כך התרגשתי לראות איך היא מחלצת את עצמה מהמלתעות של הפחד. וכל כך שמחתי לראות שהיא לא נתקעת. שהיא ממשיכה הלאה. שהיא פותחת דף חדש.
ופתאום חשבתי על זה שחיה ואני, אנחנו שני פחדנים חחחח. גם אני וגם הבת שלי עברנו התמודדות עם הפחד שלנו. גם אני וגם חיה נכנענו לפחד שלנו. נתנו לו לשתק אותנו. היא קפאה מול המגלשה המתנפחת. אני קפאתי והתביישתי לשיר אנעים זמירות. ושנינו הפסדנו את הכיף. ושנינו הרגשנו את הלב דופק ואת הזיעה במצח. וחיהל'ה התגברה על הפחד, כי היא אלופה. היא קפצה במגלשה עם כל השכנים. אבל אני לא התגברתי על הפחד שלי. איי איי אייי, מי יודע, אולי יום אחד זה יקרה. שכוייח שכוייח זה הסיפור.
ומזל טוב מכל הלב לשרון ארדיטי, המאיירת האהובה שלי שהפכה השבוע לאמא! תכף תגלי, שרון אהובה, שאף אחד לא מצייר יפה יותר מילדים.
