כמו כל תחנה בזמן שאנחנו מגיעים אליה השנה, גם רצף ההפטרות הייחודי, שמתחיל בתמוז ומסתיים בתשרי, יפגוש אותנו הפעם אחרת. ההפטרות המיוחדות של התקופה הזו הן מנהג עתיק יומין, למעלה מאלף שנים. במשך שלושה שבועות נקראים בבתי הכנסת קטעי נבואות תוכחה המכונות "תלת דפורענותא", ומיד אחריהן נקראות ברצף שבע הפטרות נחמה, המכונות "שבע דנחמתא". בסופם של עשרת השבועות הללו כבר נעמוד בעשרת ימי תשובה, שגם בהם תיקרא הפטרה מיוחדת. למעשה, ברוב השנים ההפטרה הבאה שתיקרא על סדר הפרשות היא רק הפטרת שבת בראשית.
ההפטרות הללו הן חלק מהקצב הפנימי של ימי הקיץ בעולמם של יהודים שומרי מסורת לאורך הדורות. עם זאת, משמעותם של הפסוקים משתנה לאור ההקשר שבו הם נקראים. השנה אנחנו מצויים בתחנה ייחודית ברצף ההיסטוריה היהודית, וראוי לתת את הדעת על הפער בין ההאזנה שלנו להפטרות הללו בשנים הקודמות, להאזנה שצפויה לנו השנה.
איננו יכולים להפטיר כדאשתקד. בשנה שעברה עוד היה קל יחסית לספר לעצמנו שהתוכחות של ירמיהו וישעיהו מכוונות למציאות רחוקה מאיתנו, כאשר זעמו של הקב"ה עמד לפגוע בעם ישראל שלא השכיל להבין שקיומו של הפולחן במקדש אינו מבטיח דבר, גם לא את חסד ה'. לעומת זאת, הצלחנו לשכנע את עצמנו בקלות רבה מדי שנבואות הנחמה דווקא מכוונות הישר אלינו. מי אם לא אנחנו חזו במבשרת ציון ומבשרת ירושלים, עשויות בטון ומלט, עולות על הר גבוה ופורחות להן. מי אם לא אנחנו ראו גלי עלייה ונזכרו בפסוק "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ", שמופיע בשתי הפטרות שונות מתוך השבע. קראנו על עצמנו "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַים הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה", ובו זמנית שרנו "מי חלם אז בכיתה… שיום יגיע ואהיה אחד מהם". בסיכומו של דבר, בדורות האחרונים נקראו נבואות הנחמה במרחב הציוני־דתי כמספרות על מה שקורה לנו בהווה, ואם טרם אירע, מן הסתם יקרה בקרוב: "אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה".
בתוך כך היינו חירשים לעוצמה של ברכות ההפטרה, ולכוחה הכביר של האמונה שהן משקפות, במה שהוא בלתי נתפס, מעבר לדמיון, ובכל זאת מובטח. אנחנו תולדה של מאות דורות שקראו את נבואות הנחמה הללו בכל שנה מחדש, כשהם מברכים את "צוּר כָּל הָעוֹלָמִים, צַדִּיק בְּכָל הַדּוֹרוֹת, הָאֵל הַנֶּאֱמָן הָאוֹמֵר וְעוֹשֶׂה מְדַבֵּר וּמְקַיֵּם, שֶׁכָּל דְּבָרָיו אֱמֶת וָצֶדֶק. נֶאֱמָן אַתָּה הוּא… וְנֶאֱמָנִים דְּבָרֶיךָ וְדָבָר אֶחָד מִדְּבָרֶיךָ אָחוֹר לֹא יָשׁוּב רֵיקָם". בצפון אפריקה ובערבות גרמניה, בחצי האי האיברי ובבבל, בארץ ישראל ובמזרח אירופה, בכל התפוצות ובכל הנוסחים – הזכירו וחזרו והזכירו שמדובר בנביאים טובים ובדבריהם הנאמרים באמת.
התיאורים הרחוקים של ירושלים הבלתי מושגת, המתעוררת והפורחת, של הליטוף הישיר מאת הקב"ה לעמו המתאושש, נקראו במודעות מלאה לפער בינם ובין המצב הנוכחי של הקוראים בעבר. לא כן בדור האחרון, כאשר בוויתור על הרחקת החזון והפיכתו לתיאור קרוב של מציאות קיימת, הפכנו גאים כלפי פלא הגאולה העתידה. לקחנו עליה בעלות, כאילו הייתה שייכת לנו, בלתי נמנעת, ולא משנה כיצד ננהג. האם נוכל להחזיק באמונה הזו גם כעת, כשהמשמעות שלה נראית לנו בהירה פחות?
משהו בנו נסדק, ובסדק הזה יש מקום להכניס רוחות חדשות של ענווה והקשבה. השנה יהיה לנו קשה פי כמה להקשיב לתוכחות בשלושת שבועות בין המצרים. ירמיהו המכריז כי "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ", יישמע הפעם ישיר ואקטואלי מתמיד. ישעיהו שמזהיר "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַַ" יהדהד את חרדותינו כשאנו עומדים בתפילה, והתיאור שלו "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים, יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם", יגרום לנו להיאנח בהזדהות.
נדמה שלאתגר ההתמודדות עם האסונות אנחנו מצליחים להסתגל, ודווקא נבואות הנחמה יפתיעו אותנו באופן מאתגר יותר כשהן תישמענה השנה אחרת. לשמוע את נבואות הנחמה כשאנחנו יודעים שהעובדה שזכינו לראות בפלאי קיבוץ גלויות וכינון מלכות ישראל אין משמעה שתמו המהמורות, קשה אולי יותר מלשמוע את התוכחה ונבואת הפורענות. בעודנו סופרים מאות ימי מלחמה ומונים עשרת חודשי פליטות של עשרות אלפים מאזרחי ישראל, כאשר גורלם של המוני חטופים איננו ידוע, אלפי פצועים מתמודדים עם כאבם, ואבלים רבים כל כך חווים אבדן עצום – פסוקי הנחמה של ישעיהו ידרשו מאיתנו סוג חדש של הקשבה.

הסיפור שונה משקיווינו
זהו האתגר שעומד בפנינו, וייקח זמן להיענות לו במלואו. בצוק העיתים, השאלות הרוחניות והתהיות התיאולוגיות טרם החלו להתדפק בקול על התודעה הציבורית שלנו. בשוליים, בשקט, מתנסחות מחשבות שתובעות תובנות גדולות יותר משהיו לנו עד לפני שמחת תורה. ככל שנתקדם לעבר סופה של המלחמה וליצירת שגרה מחודשת, הן יתעצמו ויתבעו את מקומן. שבר גדול נפער לא רק ביחסי האזרח והמדינה ובתחושת הביטחון של כולנו, אלא גם בתמונת העולם הלינארית, המעפילה אל הנחמה בקלות וביציבות.
מסתבר שהסיפור שונה משקיווינו. יש יותר סבל וכאב שעלינו לשאת בדרך אל המסילה המיושרת ואל הפיכת העקב למישור. עינינו הרואות שבתוך כל החסדים הרבים שבזכותם אנחנו לא רק מחזיקים מעמד אלא גם נאבקים באויבינו, יש לא מעט ייסורים שהקב"ה הביא עלינו. קומה חדשה של אמונה ותכלית, מורכבת יותר, צריכה להיבנות. האם נוכל להיעזר בימי בין המצרים ובשבע דנחמתא כדי להעז ולנסות לחשוב עליה?
תורה פשוטה וסכמטית שתישלף מהשרוול במהירות וביעילות, לא תוכל למלא את ייעודה. מוטל עלינו להתחיל לנסח תפיסת עולם דתית מחודשת, שיש בה ערנות לסדקים הרבים שעם ישראל נושא כעת. השיחה שלנו עם הקב"ה מוכרחה להישמע אחרת. איך אחרת? למעט ההבנה החדה שהכרחי לחזק את כוחה של הענווה הקשובה לחסרונותינו ומכירה בגדולת ה', מתוך הכרה באחריותנו ובמגבלותינו בעולם, אין לי תשובות, ודומה כי טרם בא זמנן.
בקרוב, כשנגיע לימים הנוראים בתום עשרת שבועות הפורענות והנחמה, נחתום את ההפטרה בהכרזתו של הושע: "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם". הנביא מזכיר לנו שקל כל כך לפספס, אפילו בתוך התבוננות בדרכי ה'. ואולם, ההשתדלות להבין את יושר הנתיבים שהקב"ה חורץ בעולמו ואת משמעויותיהם עבורנו, היא ראשיתה של הדרך העוברת בהבנה שכל כך חסרה לנו לפני שנה: "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱ־לֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ". לו רק היינו רגישים למגבלות היכולת שלנו, כמה חזקים יותר היינו יכולים להיות ברגע האמת הנורא שאולי יכולנו למנוע או לשנות.
אפילו כעת, כשלא ברור לאן פנינו ומה עוד צופנים החודשים הקרובים, מובטח לנו כי הקב"ה "משמח ציון בבניה". הנחמה בוא תבוא. כוחם של אלפי שנות יהודים שמתמודדים עם מצוקותיהם ומתעקשים שכל זה רק "רֶגַע קָטֹן", ועוד ממתין לפנינו "וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ" – יתמוך בנו בימים טרופים אלו, כשרגע השבר מתארך ומקשה. אל מול היישובים החרבים, השטחים השרופים והשקט של הנסיגה המבוהלת, יאחזו בנו פסוקי הנחמה ויבטיחו: "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה".