שמעתי על חיילים שהפגינו אומץ אמיתי תחת אש, וקיבלו כתוצאה מכך עיטור גבורה או כבוד צבאי אחר, אבל פרס לשלום?
פרשת השבוע מספרת את סיפורו של אלוהים שגמל לפנחס הצעיר על התערבותו הדרמטית בבלימת גל חוסר המוסר בקרב בני ישראל דאז. זמרי, נשיא שבט שמעון, וכזבי בת צור, נסיכה מדיינית, הציגו בפומבי את מערכת היחסים האסורה ביניהם. זמרי אפילו ערער על נישואיו של משה עצמו עם אשתו ציפורה, שבמקורה אף היא ממדיין.
למוסר המעוות הזה הייתה אפשרות מסוכנת לקדם נישואי תערובת נרחבים במחנה ישראל. פנחס הציל את המצב בכך שהרג גם את זמרי וגם את כזבי והמגיפה נעצרה. בכך שפעל כפי שפעל, עצר פנחס מגיפה שכבר גבתה את חייהם של 24,000 מבני ישראל.
הפסוק בתחילת הפרשה מספר שאלוהים אמר על פנחס: "הנני נותן לו את בריתי שלום". אבל למה שהרג שני אנשים יזכה אותך בפרס לשלום? אני יכול להבין קבלת עיטור עוז, אבל פרס לשלום?
התשובה היא שיש תקופות שבהן נחמדות והפגנת טוב לב יכולות דווקא להיות אכזריות ולא מועילות, ויש מקרים שבהם התנהגות לכאורה לא נחמדה עשויה דווקא להיות הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות. האם אתה נותן צדקה לנרקומן כשאתה יודע היטב שהנדיבות שלך תוביל אותו לקנות סמים? האם אתה מאפשר לילד שרוצה לשחק עם סכין לעשות זאת, או שאתה נוהגים בחומרה ולוקח לו את הסכין למרות שהוא עלול לבכות או אפילו לכעוס מאוד כתוצאה מכך? אם מישהו היה מתנקש באדולף היטלר ב-1938, האם זה היה חטא או שזה היה נחשב למצווה הגדולה ביותר של המאה ה-20? האם ההתנקשות הייתה מגונה או שהייתה מוצדקת פי שישה מיליון?
אנחנו כמובן לא מסתובבים והורגים אנשים שאנחנו עלולים לא להסכים איתם. אבל יש רגעים יוצאי דופן שמצריכים פעולה יוצאת דופן. סיפורו של פנחס הוא דוגמה כזו.
אנחנו לא עם אלים. אנחנו אוהבים שלום ומשוועים לשלום, אבל יש מצבים שבהם עלינו להיות נועזים, אמיצים – ואפילו כוחניים. בנסיבות כאלה, ביישנות עלולה להיות קטלנית. בזמנים חריגים איננו יכולים להתנהג כפי שהיינו נוהגים בדרך כלל. פנחס קלט את סכנת הרגע ונקט בפעולה נחרצת שהצילה את המצב, והוא זכה בתמורה לברית השלום של אלוהים.
"לא ידעתי שחתולים יכולים לעוף!"
על הבמה הבינלאומית, גובר המומנטום להכרה במדינה פלסטינית. סין, אותו מעוז גדול של "שלום" ו"רצון טוב", עסוקה בתיווך שלום בין חמאס לרשות הפלסטינית כדי לקדם הקמת מדינה.
ישנם מספר מקרים בתלמוד בהם אנו מוצאים שנפסקת הלכה באופן מסוים כדי להימנע ממצב של חוטא נשכר, בו החוטא "יזכה" בשל עוולתו. האם למחבלי ותומכי 7 באוקטובר מגיע פרס בדמות מדינה? האם באמת מגיע לפלסטינים פרס על טרור?
כמה פעמים מאז הסכמי אוסלו הידועים לשמצה, בשנת 1993, הציעה ישראל עסקאות "אדמה תמורת שלום" נדיבות ביותר, שנדחו שוב ושוב על ידי מנהיגים פלסטינים החל מיאסר ערפאת? למעשה, אנו יכולים להודות לאלוהים שהעסקאות הללו נדחו, מכיוון שחלקן היו נדיבות עד כדי התאבדות אסטרטגית עבור ישראל!
כל פשרה של שלום ממשיכה להידחות על ידי הצד הפלסטיני, כי הם לא רוצים את המדינה שלהם, הם רוצים את שלנו. זה נעשה ברור מאוד בשנים האחרונות, כך שאפילו ישראלים שבעבר היו בעד אוסלו, רואים כעת את טעויות העבר. הנסיגה החד-צדדית של ישראל מעזה ב-2005 היא דוגמה מצוינת להצעת שלום שנענתה בתמורה במלחמה.
האם מישהו עדיין מאמין שהפלסטינים מעוניינים בשלום עם ישראל? האם באמת יש שם פרטנר אמיתי לשלום? עם כל השנאה, הארס, האלימות והטרור המתמשכים מהצד השני, האם עדיין יש אנשים הזויים כאלה שחושבים שאנחנו יכולים לשבת סביב שולחן אחד וללבן את העניינים באופן דיפלומטי?
פעם שמעתי את המשל הזה מפי ראש מועצת גוש עציון לשעבר, שאול גולדשטיין: שני גברים הלכו בכביש ומרחוק הם הבחינו במשהו שחור על עץ. אחד אמר שזו ציפור, אבל השני התעקש שזה חתול. אז הם עשו התערבות קטנה והסכימו שכשהם יתקרבו, הם יוכלו לראות בדיוק מה זה ומי יזכה בהתערבות. כשהם התקרבו לעץ, הם ראו לפתע את בעל החיים השחור פורש את כנפיו ועף מהענף. "אהה! אמרתי לך שזו ציפור," אמר האחד לשני, "ניצחתי!". אבל השני ענה: "וואו! עד עכשיו לא ידעתי שחתולים יכולים לעוף!".
כמו שיש מי שמאמין שחתולים יכולים לעוף, כך יש עדיין מי שמאמין שהפלסטינים הם פרטנרים אמיתיים לשלום ושפתרון שתי המדינות הוא אפשרי. אני חושש שאלו ואלו הזויים באותה מידה.
לפעמים אסור להיות נחמדים
אני יודע שאנחנו שונאים להיות מה ששונאינו קוראים לו "הכובש". אבל אם הבחירה היא בין להיות קורבן או כובש, אני אבחר בכובש. די לקורבנות יהודית! אנחנו לא צריכים או רוצים סימפתיה מהעולם. אנחנו רוצים כבוד, הוגנות ואובייקטיביות.
עבור ישראלים שעדיין חולמים לחיות בשלום ובהרמוניה לצד ג'יהאדיסטים שרוצים אותנו מחוץ למזרח התיכון, הרשו לי לשאול אתכם: מתי היו שתי הפעמים ב-75 השנים האחרונות שישראל זכתה לכבוד וההערכה הרבות ביותר מצד שאר העולם? התשובה פשוטה – מלחמת ששת הימים ומבצע אנטבה. זה אומר משהו. העולם מכבד אותנו כשאנחנו חזקים והחלטיים. לאחר ה-7 באוקטובר, האהדה של העולם נעלמה תוך ימים ספורים. כיום, בבירות המערב, אנו עדים לתמיכה גלויה לא רק בתושבי עזה אלא במחבלי חמאס.
פנחס הוא לא הנורמה שלנו, אבל גם היום אנחנו לא חיים בזמנים רגילים. לא נוח לנו עם זה; אנחנו נשארים אומה שוחרת שלום; אבל היום אין אלטרנטיבה. אם נהיה נחמדים, נותנים ונדיבים היום – אנחנו עלולים, חלילה, לא להיות כאן מחר.
סיפורו של פנחס הוא סיפורו של "שלום דרך עוצמה". "ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום" (תהלים כ"ט).
