מדינת ישראל ממשפטת עצמה לדעת. מערכת המשפט היא שחקן ראשי בדרמה הישראלית הנוכחית – ידה בכול ("הכול שפיט") ויד הכול בה (לקראת מלחמת הרשויות המתרגשת ובאה). יש הרואים בה אורים ותומים, מצפן מוסרי וערכי המשרת חברה שנוטה לאבד את דרכה; נער הולנדי שסוכר במו ידיו שיטפון פוסט־ליברלי מאיים. אחרים רואים בה מערכת מתנשאת שחורגת מגבולות סמכותה, שמנסה לכפות העדפות ערכיות אוניברסליות, מיובאות, על החברה הישראלית.
המשפטיזציה של ישראל משקפת את העובדה שמנגנוני ההסדרה הרגילים – שוק הרעיונות, החברה האזרחית, המערכת הפוליטית – אינם מצליחים להשקיט את סמבטיון המחלוקת הישראלית, ולכן מערכת המשפט נדרשת לטפל במחלוקות ולהכריע בהן. תומכי המערכת מסמנים אותה כ"מבוגר אחראי" שנחלץ, בלית ברירה, להוציא את הערמונים הלאומיים מאש המחלוקת; מבקרי המערכת מפרשים את מעורבותה הגדולה כמהלך אימפריאליסטי לא הגון, שמבקש להכריע את מלחמת התרבות הישראלית תוך עקיפת המערכות הייצוגיות.
יום הכיפורים, יום המשפט היהודי, מסמל אפשרות אחרת לטיפול בסמבטיון המחלוקת הישראלית. בניגוד למשפט האזרחי, שהדיון בו נועד להכריע בין שני צדדים, תובע ונתבע, ביום הכיפורים הדיון המשפטי הוא במעמד צד אחד – האדם מול עצמו. בניגוד למשפט הפלילי, שתכליתו להכריע בין שני קטבים, אשמה או חפות, יום הכיפורים מציג אפשרות שלישית: אחריות.
המתפלל העומד לפני האל אינו דורש דבר מהזולת. הוא אינו מניח שעומדת לו חזקת חפות אישית. ההפך, הוא מתוודה ביום הכיפורים באמירה כוללת, קשה ובלתי מותנית: "חטאתי, עוויתי, פשעתי". ברור שמנקודת ראות משפטית אלו האשמות שווא. האם כל אחד מאיתנו ביצע את כל המעשים המגונים המופיעים ברשימה הארוכה, בווידוי, לפי סדר אותיות האל"ף־בי"ת? לכאורה, לפי ההיגיון המשפטי, אם אינני אשם – הריני חף. מדוע עליי להתוודות?
המעבר מהשיח המשפטי הרגיל של תביעה ואשמה אל השיח העמוק יותר, שיח האחריות האישית, הוא עיקרו של יום הכיפורים. בחביון הטלית המתפלל מנהל בעצמו את משפטו, בינו לבינו, לפני האל. זו אמורה להיות חקירה פנימית, אינטנסיבית, כנה. את הממצאים שלנו על מידת האחריות האישית אנו מגישים לאל באמונה, בענווה, בתקווה. ניכר, אם כן, הבדל מהותי ושורשי בין המשפט הישראלי הליברלי, העוסק בתביעה, באשמה ובחפות, ובין המשפט היהודי, הדתי, העוסק בבירור עצמי.
"אשמה" מוטלת על אדם מבחוץ. הוא חייב לציית לנורמה שקבועה בחוק. ההכרעה בדבר קיום האשמה מסורה לגורם חיצוני, אובייקטיבי: בית המשפט. טיב ההכרעה תלוי בגורמים חיצוניים כמו כללים פורמליים של סדרי דין, איכותם של עורכי הדין, שיקול דעתו של השופט. מנגד, "אחריות" היא עניין פנימי שאדם מקבל על עצמו. קולה של האחריות הוא קול המצפון, ביטוי של ביקורת עצמית. ממילא אין היא מציבה טענות לעומתיות כלפי הזולת. הסטנדרט שלפיו יש לנהוג הוא פרי בחירה; ההכרעה מתקבלת בצקון הלחש הפרטי; התהליך אינו כפוף להשפעות חיצוניות.
אכן, ההבדל בין שני המושגים בא לידי ביטוי בשפה העברית: "הטלת אשמה" מלמדת על מקורה החיצוני, ואילו "נשיאת אחריות" או "קבלת אחריות" מלמדת על מקורה הפנימי.
ומהפרט לכלל: כל אחת ואחד מאיתנו מתוודה ביום הכיפורים באופן אישי, ומכה על החזה הפרטי. אבל הפרט המתוודה איננו אדם בודד אלא חלק מקבוצת זהות יהודית, ששיוכו אליה מהותי לו. אין זה מקרה שהווידוי נאמר בלשון רבים – תחילתו ב"אבל אנחנו ואבותינו חטאנו" וסופו ב"רשענו, שחתנו, תעבנו, תעינו, תעתענו". בווידוי, ה"אני" אחראי לא רק על עצמו כפרט, אלא על מכלול הווייתו כחלק מקבוצת השתייכות.
חידושו היהודי של דורנו הוא בכך שקבוצת ההשתייכות שלנו מאורגנת במסגרת מדינת לאום יהודית. כנגזר מכך, גם שיח האחריות המאפיין את המשפט היהודי ואת יום הכיפורים חייב להתפשט אל תוך המרחב הריבוני. החברה הישראלית איננה יכולה להתבוסס במחלוקותיה רק מתוך הישענות על שיח האשמה־חפות המאפיין את המשפט הישראלי. תחת הורדת ידיים בין השבטים, באמצעות "תביעה" של האחר בבית המשפט או עתירה לבקשת צדק שתוכרע בידי שופטים, מציעה לנו יהדותנו לאמץ את שיח האחריות המצפוני. הנהייה אחר הכרעה נורמטיבית בשיח הזהויות הישראלי מוליכה אותנו במורד של משעול צר נעדר מורכבות, שתחנתו הסופית היא חלוקתנו למחנות של מביסים ומובסים, של אשמים וחפים, של צודקים וטועים.
הוויכוח על תפקידה הראוי של מערכת המשפט בחיינו הלאומיים ימשיך להעסיק אותנו בעתיד הנראה לעין. אך הפרספקטיבה המיוחדת של יום הכיפורים אמורה להבהיר לכולנו, תומכי המערכת ומבקריה, כי המשפטיזציה היתרה של תפקודנו הלאומי יוצרת רעש תמידי המשתיק את ההזדמנות – של הפרט ושל החברה כולה – להתנהל מתוך הקשבה לקול הפנימי, קול האחריות.
