מי ישלוט בעזה "ביום שאחרי"? האם תהיה זו הרשות הפלסטינית? האם חמולות מקומיות? האם כוח רב־לאומי הכולל מדינות ערב "מתונות"? או אולי יהיה זה חמאס, במידה שתהיה "עסקה עכשיו!", "בכל מחיר!", "הכול תמורת כולם"?
ומה בנוגע לשליטה ישראלית? יואב גלנט, שר הביטחון בממשלת הימין, שכמו ראש הממשלה בנימין נתניהו ואריה דרעי, נעדר בשבוע שעבר מהצבעת הכנסת נגד מדינה פלסטינית, כינס לאחרונה מסיבת עיתונאים מיוחדת נגד הרעיון, ובה אמר: "יש מגמה מסוכנת של ממשל צבאי ואזרחי ברצועה. אם לא תהיה חלופה לחמאס, יהיו שתי אפשרויות: חמאס או ממשל צבאי ישראלי. שתי אפשרויות גרועות… אסור לישראל לשלוט על עזה… אני קורא לנתניהו להחליט ולהודיע שישראל לא תשלוט ברצועה".
אפילו ברמה הטקטית, שלילה מראש של שליטה ישראלית ברצועה משמיטה קלף חשוב מידה של ישראל. אבל דברי גלנט ביטאו את ההצלחה של השמאל להנחיל לרוב מוחלט של המערכת הפוליטית והממסד הישראלי רתיעה משליטה על "שטחים", בטענות "כיבוש", "שליטה על עם אחר", "ממשל צבאי", שהצליחו להביא את הרעיונות הללו לרמה של גועל.
זה התחיל מניתוק הרגש היהודי מארצו. לב המולדת הוגדרה באמצעות מושג טכני גיאומטרי – "שטחים". במצג "שטחים תמורת שלום", השלום הוא הערך העמוק, והשטח הוא טכני, שטחי. הפיכת מולדת לסתם "שטח", זה כמו להפוך את אימא לסתם "איזו אישה". בהמשך החל שיתוף הפעולה של השמאל עם המצאת "העם הפלסטיני", שאם הוא קיים, אז חייבת להיות "פלסטין" איפשהו, ומן הצדק להעניק לו שליטה לפחות בחלק מ"ארצו". כלומר, את הרגש של היהודים לארצם החליף רגש ל"צדק" של האויב.
הזהות מגדירה את הזכות, ולכן לאורך דורות התבצעה בישראל שטיפת מוח נגד הזהות היהודית של הארץ ובעד הזהות "הפלסטינית"; נגד המושגים "מולדת" ו"ארץ ישראל", נגד זכותנו על הארץ, ובעד זכותם על "ארצם". לשם כך נופח המושג "מדינה" מעבר להגדרתו המקורית כגוף משפטי, והחליף את המושג "ארץ" שהפך לטמא, עד לאבסורדים דוגמת דיווחי מזג אוויר "גשום וסוער בצפון המדינה". השמאל אימץ בחום את המונח הפוליטי "הגדה המערבית של הירדן", שבאמצעותו מחקה ירדן, כשכבשה את יהודה ושומרון, את השמות הגיאוגרפיים המקוריים שביטאו את הזהות היהודית.
רצועת עזה אינה אלא חוף הנגב, חלק מובהק מארץ ישראל, שנגזל מאיתנו על ידי הכיבוש המצרי במלחמת השחרור במקביל לכיבוש הירדני של יהודה, שומרון וירושלים. באופן מופלא, תקפה עד היום התחנה האחרונה המחייבת בחוק הבינלאומי – החלטת המנדט מ־1922 שבה העניק העולם באמצעות "חבר הלאומים" את ארץ ישראל המערבית לעם היהודי, על יסוד זכויותיו ההיסטוריות. האו"ם, שהחליף את חבר הלאומים, מחויב לאותו מנדט בסעיף 80 למגילתו. תוכנית החלוקה מ־1947 מתה בלידתה בשל הסירוב הערבי, הקו הירוק הוא "קו שביתת נשק" שבפירוש הוסכם שאינו גבול עתידי, והסכמי אוסלו נבלמו בשלב ביניים ולא שינו דבר בריבונות. עד עצם היום הזה שטחי יש"ע הם חסרי ריבונות כלשהי, עם טענת בעלות עדיפה לישראל.
זהו קלף חזק הנמצא בידי ישראל, אך היא מקפידה שלא להשתמש בו, ולא בזכויותיה ההיסטוריות שהולידו אותו. ישראל שותקת באופן שערורייתי מול טענות "הכיבוש", אינה טוענת לבעלות על ארצה, ומנהיגיה "שוברים את הראש" למי לעזאזל אפשר למסור את הארץ. גם במישור הטקטי מדובר באיוולת. גוי אובייקטיבי הרואה צד אחד הטוען שזו ארצו וצד שני שמסכים בשתיקה ומגמגם שהוא צריך את השטח לביטחונו, חייב להתקומם ולהגיע למסקנה שמי שגוזל את מולדתו של זולתו, דווקא אינו ראוי לביטחון. דווקא הטענה "זו ארצנו" מסיימת את הוויכוח, ומביאה את אותו גוי להבנה שמדובר בעוד מקרה משעמם של מלחמה בין שני עמים על אותו שטח.
שום הרג והרס אינם מרשימים את הערבים; רק אובדן שטח מסמל בעיניהם את התבוסה. רק סיפוח ישראלי של לפחות חלק מרצועת עזה ישיג את התודעה הזו. לכן, רתיעת הממסד הישראלי מכיבוש וסיפוח, משמיטה מידנו גם את הניצחון המוחלט במלחמה.
