בוקר אחד קמה מארוול, ענקית סרטי גיבורי העל, והבינה שהיא איבדה את כוחותיה המיוחדים. מי שהייתה רגילה להוציא להיטים כמו לחמניות טריות, גילתה לתדהמתה שאפילו הקומיקס המצליח בכל הזמנים שלקחה תחת חסותה מדשדש בקופות ונדחה באדישות על ידי הקהל. לכן לא הייתה לה ברירה אלא לשנס מותניים ולהודיע על 'דיל ברייקר', סרט הסרטים, שובר כל הקופות, ומה שיקפיץ אותה שוב לגובה בנפנוף גלימה, כמו מיטב גיבוריה.
למשימה החשובה הזו נבחר "דדפול ו-וולברין", שביים וכתב שון לוי. זהו הסרט השלישי בטרילוגיה של דדפול, המתנקש הגס והשנון שהתחבב במהרה על הקהל והפך את שני הסרטים הראשונים דלי התקציב להצלחה יחסית גם בארצנו הקטנה. אבל כמות הקהל שמילאה את האולמות באותם הסרטים לא הספיקה להאכיל את המפלצת הרעבה והיא החליטה להוליד את מה שזכה לתואר המפוצץ "הסרט של הקיץ". אבל הישראלים שמתכוננים לנהור בחום הכבד לבתי הקולנוע, עלולים לגלות שהצפייה אינה מומלצת למי שאינו בן משפחה של השחקנים או מעריצים שמארוול היא כל עולמם.
אחרי דקות אחדות, או בעצם כבר מהטריילר, מסתבר ש"דדפול & וולברין" הוא לא ממש סרט, אלא אסופת רפרנסים ומחוות, שאת רובם המוחלט יבין רק הצופה שהוליווד תקועה לו בווריד.
אם לנסות לסכם את העלילה שעוד איכשהו קיימת, הסרט מפגיש בין דדפול, שראיין ריינולדס עוטה את גלימתו כבר מעל עשור, ו-וולברין, גם הוא גיבור על ותיק והאקס-מן האהוב בכיכובו של יו ג'קמן, שגויס אף הוא למשימה החשובה של משיכת קהל וכסף אל היקום הקולנועי הגוסס. השניים יוצאים למסע חסר מטרה או היגיון, עם עלילה גנרית להחריד שבאופן אירוני לא באמת מעניינת אף אחד.
עם עלילה כל כך זניחה, צופה ממוצע וכל שכן ישראלי שחווה מציאות שעולה מעל כל תסריט מופרך של גיבורי על, יתקשה מאוד להבין מה הופך את הסרט הזה ללהיט הקיצי התורן. במיוחד כשכל מה שמרכיב את היצירה זו אלימות גרפית מבעיתה, מחוות שדורשות ידע מוקדם ברמת דוקטורט במדעי המארוול, ובדיחות שמובנות אך ורק למי ששינן מראש את כל ערכי הוויקיפדיה של הדמויות ואפילו של השחקנים. כן. השחקנים. וכך, בניסיון ליצור להיט ענק, מארוול הפריחה בועה שהכניסה אליה מותרת רק לגיקים "שרופים" וכל מי שאינו כזה, היה באותה מידה יכול לצפות בדרמה סינית ללא תרגום.
אבל למעריצים שחיכו בקוצר רוח החוויה אחרת לגמרי. הסרט מציע מגוון של הופעות אורח מפתיעות ומלהיבות, שיישארו כך אך ורק אם תגייסו איפוק ולא תיכנסו לאינטרנט שורץ הספוילרים. ריינולדס, כמו בשאר הסרטים, נותן הופעה קורעת ומוזיקלית, ובסרט הנוכחי הוא אפילו בשיאו. לצידו, ג'קמן שמגלם את וולברין מתחילת המילניום, גם שומר על הגחלת ומוליד את הרגעים המרגשים ביותר בסרט. למולם, אמה קורין (הנסיכה דיאנה ב"הכתר"), נותנת למארוול את הנבל החלול והפלקטי שהם כל כך אוהבים, ועושה את זה נפלא.
סך הכל, מי שמחפש סרט קליל וקצבי לקיץ, יוכל למצוא את מקומו באולם מלא בצבעי האדום והצהוב (כן, יש גם קוד לבוש). שני השחקנים הראשיים, שמודעים היטב לסערה שהם מעוררים ברחבי העולם, נותנים למעריצים בדיוק את מה שביקשו, הסצנות קצביות ואנרגטיות, והיו רגעים שגם אני, חסרת האהדה למארוול וגיבוריו, חטאתי בצחוק. אבל בקרב הזה מארוול יוצאת מובסת. עם סרט שהוא לא יותר מסביר, ומבוסס על רגשות נוסטלגיה או הערצה, אי אפשר לנצח את הנבל הגדול מכולם, האויב הענק של חברות ההפקה ובתי הקולנוע ומי שהשתלטותו על העולם אינה מוטלת בספק – הסטרימינג.
