היחס שבין ילדים והוריהם הוא כר נרחב לאינטראקציה בין־דורית בכל תרבות אנושית, ושני פנים לה: האחד מורחב – מחויבויות ההורים לילדיהם בהזנתם, באחריות לחינוכם, בהכשרתם למשלח יד שממנו יתפרנסו בעתיד, ואף במתן תמיכה כלכלית לקראת נישואיהם. אך הצד ההפכי, של מחויבות הילדים להוריהם, מצומצם: כיבודם ומוראם.
מחבר הספר שלפנינו, ד"ר יעקב (קובי) שפירא – עורך דין, ממונה ביחידת המשפט העברי שבמשרד המשפטים, ומרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית – השכיל לייחד את ספרו למשמעותו של הפן השני, כיבוד ההורים ומוראם, ולשלב במחקרו בווירטואוזיות רבה את תחומי הדעת המגוונים שהוא מומחה בהם – משפטים, היסטוריה, תלמוד וספרות רבנית.
כתשתית לחיבורו המקיף הציב שפירא את שני הציוויים היסודיים: "כבד את אביך ואת אימך" מלוחות הברית, ו"איש אימו ואביו תיראו" שבספר ויקרא, ועליהם בנה את חקירותיו: מה משמעותם הנורמטיבית של ציוויים אלו בספרות ההגות וההלכה היהודית לדורותיה? האם זו חובה מוחלטת של הצאצא כלפי הוריו, ללא קשר ליחסו של ההורה כלפיו, וללא קשר להתנהגותו הנורמטיבית של ההורה בקהילתו? או שמא היא תלויה בהתנהגותם המוסרית והדתית של ההורים, וכתגמול לפועלם כלפי ילדיהם? האם חובת כיבוד ההורים היא טוטאלית ואינה מתחשבת ביכולותיו של הבן והבת לפרנס את עצמם, או שמא היא נגזרת מיכולתם הכלכלית של הבן והבת לקיים את עצמם ואת צאצאיהם?
התזה שמציע שפירא בספרו היא נועזת – הוא מבקש "לצאת מן הקופסה" ההלכתית הנוקשה, ולתלות את המשמעות הנורמטיבית של מצוות כיבוד ההורים ומוראם ש"נתינתן מסיני", ב"שומר המסך" התרבותי המתחלף, האופף את נורמות היסוד הללו. במילים אחרות (אם נשתמש בהשאלה מדימוייו של הפילוסוף עמנואל קאנט), ציוויי התורה – הכבוד והמורא – הם "הדבר לכשעצמו" ואנו מנועים מלתהות על קנקנם, אך הבנתם האנושית של חכמי ישראל לדורותיהם מעוגנת ב"עולם התופעות" של המקום והזמן, והיא תולדת נוף תרבותם.
בין בבל לארץ ישראל
בפרק הראשון מבקש שפירא לברר את התכלית של ציווי כיבוד ההורים במסורת היהודית, ומראה נכוחה שהתכלית אינה בהכרח פנים־משפחתית אלא גם דתית ואף פוליטית. אינטרס דתי הוא להפנים את מחויבות האדם לבוראו, וההורים מהווים המחשה חיה למציאות של בורא־מוליד. ההורים הם אף מוקדי הסמכות הבסיסית של החברה, ומשכך, ביסוס סמכותם משריש את ההכרה במוקדי הסמכות השלטוניים.
שפירא מנתח את דברי פילון האלכסנדרוני המקשר בין מצוות כיבוד ההורים ובין ההכרה באל, ואת דברי התלמוד הבבלי שמשקפים תפיסה זו: "שלושה שותפין הן באדם: הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, הקב"ה אומר: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני". הוא מביא בהקשר זה עמדות שונות של חכמי ימי הביניים, ועורך השוואה מעניינת עם התיאולוגיה הנוצרית שיצרה לאל אֵם.
בהיבט הפוליטי, מפליג המחבר לתרבות הסינית ומביא את דברי קונפוציוס: "די שתכבד את אביך ואמך ותנהג באחווה באחיך – וכך תעשה את חלקך בשלטון". הוא מנתח בהרחבה את דברי הרמב"ם בהקשר זה, ונותן את הדעת לשיבוץ הלכות כיבוד אב ואם בספר שופטים שבחיבור "משנה תורה" , שעוסק כולו במוסדות השלטון. בעניין זה עורך שפירא השוואה מעניינת עם תפיסות נוצריות מאוחרות יותר, שהפיץ המלך ג'יימס הראשון אשר ביקש לדמות את המלך לאב.
ההקשר ההיסטורי, התרבותי והמקומי מבאר גם את ההבדלים הרעיוניים בדבר כיבוד ההורים ומוראם בספרות הקנונית היהודית עצמה – בין התלמוד הירושלמי לתלמוד הבבלי. חכמי ארץ ישראל הושפעו מהתרבות היוונית והרומית הקלאסית, שהאלילה את ההורים; ואילו חכמי בבל היו נטועים בתרבות הפרסית בת זמנם, שראתה בהורים אפוטרופוסים בלבד. השוני בין הגישות השפיע לדעת המחבר על כמה מישורים הלכתיים. בראש ובראשונה, מידת חיוב הילדים לזון את הוריהם: בעוד שלפי הגישה הארץ־ישראלית מחויב הבן לזון את הוריו בין אם יש לו לפרנסם משלו ובין אם אין לו, אפילו במחיר היותו "מסבב על הפתחים", הרי שלפי הפסיקה הבבלית אין הבן מחויב לזון את הוריו אלא משלהם. הבן נדרש רק להקדיש מזמנו כדי לסעדם, על חשבונם.
שליטי־על או בייביסיטרים
במישור אחר טוען שפירא כי קיים הבדל בין שתי אסכולות אלו באשר למחויבות הבן לדאוג לצורכי הוריו, אל מול מחויבותו לקיום מצוות התורה. בעוד שחכמי בבל משנתם ברורה, שאין על הבן לכבד את הוריו כאשר הדבר כרוך בהפרת מצוות התורה, הרי שישנם רמזים (ולהערכתי, לא יותר מכך) כי חכמי ארץ ישראל פטרו את המחלל שבת לצורך כיבוד הוריו. אומנם לכתחילה על הבן להימנע מחילול שבת לצורך כיבוד הוריו, אולם אם נדרש לכך ועבר – מחול לו.
האם חייב הבן לתקן את עוולות אביו ואימו? למשל, להשיב לאחר מותם את דמי הריבית שנטלו בחייהם? לדעת שפירא, גם עניין זה נעוץ בחילוקי התפיסות בין הבבלי והירושלמי. לפי הירושלמי קיימת חובה מוחלטת על הבן לאיין את חטאו של אביו בכל מקרה, ואילו לפי הבבלי – רק כאשר האב עצמו חזר בתשובה ולא היה סיפק בידו להשיב בחייו את הגזילה או את הריבית. הבדל זה מעיד על המעמד המובנה של האב בתלמוד הירושלמי, שתקף אף אם האב חטא, בעוד שהבבלי מתנה את המחויבות לאב בהתנהגותו הדתית הראויה.
לאישוש הדיכוטומיה הזו נזקק המחבר לדרשות ולמעשיות המובאות בתלמודים, שמהן ניתן להסיק על חובת כיבוד האב בעימות מול ערכים דתיים אחרים. לדוגמה, ההיתר ללכת ללמוד תורה גם במחיר נטישת ההורים, כפי שיעקב אבינו עזב את יצחק אביו ו"נטמן" למשך עשרים ושתיים שנה בבית מדרשם של שם ועבר. סיפור אגדה זה מופיע רק בבבלי ולא בירושלמי. גם דמותו של דמא בן נתינה, המופיעה בירושלמי כשהוא "מאליל" את הוריו, מופיעה בבבלי בצורה צנועה יותר של מתן כבוד לאב בדרך של מניעת הטרדתו. להשלמת התיאוריה הנועזת נזקק יעקב שפירא להשערתו של חוקר התלמוד פרופ' שמא פרידמן, כי דמא בן נתינה "משל היה", ודמותו עוצבה כתגובה פרושית לביקורת של הנוצרים הקדמונים. בכך יש חידוש מעניין על מהותם של הסיפורים המובאים בתלמודים, שהם כלי נוסף וייחודי לביטוי גישתו של כל תלמוד.
כללו של דבר, הירושלמי רואה בהורים שליטי־על בעולמו של ילדם, ועל כן אין צידוק לנטוש אותם כדי לגלות למקום תורה, לעומת הבבלי המציב את ההורים כנחותים בהיררכיה לעומת הערכים הקהילתיים של לימוד תורה. כפועל יוצא מהבדלי גישות אלה, התלמוד הירושלמי מורה שעל בית הדין לאכוף את הבן לתמוך כלכלית באביו, בעוד שהבבלי פוסק כי הדבר לא ניתן לאכיפה אלא רק כאשר מדובר בעוול קיצוני כמו במקרה שהאב העביר לבן את כל נכסיו, ועם זאת נמנע הבן מלזון את אביו.
מבחן הסבירות ההורית
כאשר הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות הובאה לדיון בכנסת, העלה ח"כ ד"ר זרח ורהפטיג את ההשערה שהאמור בסעיף 16 לחוק כי "הקטין חייב, תוך כיבוד אב ואם, לציית להוריו בכל עניין הנתון לאפוטרופוסותם", מהווה מקבילה לחובת כיבוד אב ואם ומוראם בהלכה. לדעתי, אם נמשיך את דרכו של יעקב שפירא ונתבונן במעטפת התרבותית ולא רק בנורמות עצמן, יתחוור ההבדל העצום בין הנורמה ההלכתית ובין מקבילתה האזרחית בישראל. במשפט הישראלי אין הבן או הבת מחויבים ממש בכבוד ההורים ומוראם, אלא רק "לציית" להם בהיותם קטינים, ואף ציות זה הוא פונקציונלי, רק במידה שהוא נוגע לאפוטרופסותם של ההורים. אם נצרף את ההוראה המשלימה בסעיף 17, ש"באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין" – הרי שהמשפט הישראלי מתיר אפילו לילד קטין להשתחרר מכל חובת ציות להוריו, אם התנהגותם כלפיו אינה עולה עם טובתו כפי שהורים "סבירים" היו נוהגים.
בהלכה היהודית חובת הציות להורים היא שונה לחלוטין. כיבוד ההורים הוא סובייקטיבי לפי דרישת ההורים, ואף אם ההורים "עושים בושות" לילדיהם או אף לעצמם, ומציבים לילדם דרישות הזויות – חייב הבן לציית להם. וידוע המעשה באימו של התנא רבי ישמעאל, שקבלה לפני חבריו על בנה שאינו מכבדה כראוי, ואינו מניח לה רצתה לרחוץ את רגליו במים בשעת יציאתו מבית המדרש ולשתות אותם. חכמים נזפו ברבי ישמעאל: "הואיל והוא רצונה – הוא כיבודה", ואין אתה רשאי להתחמק מרצונה הקפריזי. החובה לציית להורים היא מחשבת פיגול אצל המחוקק בן ימינו, ואין צורך לומר שאין לבן או לבת כל חובה לכבד או להוקיר טובה להוריו לאחר הפיכתו ל"בגיר".
ציות בבחירת בני זוג
בהמשך חקירותיו מצביע המחבר על שוני תרבותי נוסף המביא למחלוקת הלכתית. לדעתו, אינה דומה הבנתם של חכמי אשכנז באירופה, הרואים את שני ההורים כשווים ביניהם בזכותם לכבוד ולמורא מצד בניהם (למעט תלותה של אישה נשואה בבעלה), לחכמי המזרח, שהעדיפו את כבוד האב בהשפעת ההיררכיה הפטריארכלית בסביבתם, זאת גם לאחר גירושי ההורים ואף לאחר מותו של האב, עד כדי העדפת אשת האב על פני האם המולידה. ועוד בקעה שהתגדר בה שפירא מתוך ניתוח מבריק של הטקסטים: אינה דומה הבנתם של חכמי ההלכה הרציונליסטים, שראו בבנים הממשיכים את המסורת כפרי הילולים של ההורים וכ"מצבה חיה" לפועלם הברוך, לחכמים שתלו יהבם במיסטיקה וראו בילדים גם מקור לתיקון נשמותיהם של ההורים לאחר מותם.
עוד דן שפירא בעמדתם של חכמי ההלכה המאוחרים בנוגע למחויבות הילדים לציית להוריהם בעניין בחירת בני ובנות זוג. בעוד שחכמי ההלכה לדורותיהם נקטו כהלכה היהודית הקלאסית, שאין האב יכול לצוות על הבן את מי יישא לאישה ואף אין הדבר ראוי, קיימת בין חכמי ההלכה, בעיקר במאה ה־19, גישה שונה המחמירה בחובת הבן לציית להוריו ומורה לו שלא לשאת אישה בניגוד לדעתם. לדעת שפירא, פסקיהם של בעלי הגישה השנייה לא נבעה ישירות מן המקורות שהיו לפניהם, אלא באה כתגובה לתקופת הנאורות בכלל וההשכלה בפרט, כאשר הזרם החילוני איים לסחוף בחורים צעירים ממסורותיהם הדתיות ומישיבותיהם. המחבר מצטט בסוגיה זו את דעתם השלילית של גדולי התורה בדורות האחרונים – רבי משה פיינשטיין, הרב עובדיה יוסף והרב אליעזר ולדנברג – ביחס לציות עיוור של הבנים והבנות לרצונם של ההורים. הקורא בתשובותיהם חש במודרנה המפעפעת ועולה מהם, כריאקציה כלפי קודמיהם.
ד"ר יעקב שפירא הגיש לנו חיבור מושלם. לא אכחד כי כמה וכמה היסטוריונים חוקרי המקרא, התלמוד והספרות הרבנית נגעו בסוגיות המרובות שספר זה עוסק בהן, אך דומני שחיבור כה קוהרנטי ומקיף לא חובר מעולם. הרבה למדתי אני עצמי מהמחבר, מהיקף ידיעותיו בספרות בית שני והספרות הפילוסופית של ימי הביניים, מסגנונו הבהיר ואף מהמזיגה המופלאה של חקירות היסטוריות ונגיעות מיסטיות.
