כמעט שאפשר לומר: "היכונו" הוא יותר תסריט לפרק וחצי בסדרת מתח קומית, או לאיזה סיטקום בלש־אקטואליה, מאשר יצירת ספרות. רצף פרקונים, המתרחשים בתוך שלושה ימים, מכיל עלילה תזזיתית שיכולה הייתה לפרנס רומן הרפתקאות באורך מלא, ואשר כדי שתתרחש, אפילו במציאות פנטסטית ומוטרפת, דרושים כמה חודשים, אם לא כמה שנים. ועוד יותר ממה שזה ספר רווי־מעללים, זוהי ממטרה של שורות מחץ. הגיבורים כולם אקדוחנים של שנינה, וכך גם המסַפר, בַּמעט שהדיאלוגים בין הדמויות משאירים לו לסַפֵּר. הניסיון הבלתי־פוסק להצחיק דווקא נוחל הצלחה. אין תלונות.
התבנית קלאסית לספרי בלש, ריגול ומתח, ולפרודיות עליהם. איש ביטחון שפרש טרם זמנו, מוחזר מן הכפור אל השירות לצורך משימה גורלית. לשם כך נשלחת אליו סוכנת שאי אפשר שלא להתאהב בה, כפי שאכן קורה לידידנו במהלך מסע רווי עקיצות הדדיות להצלת העולם.
במקרה שלנו מדובר בשני גופי ביטחון שנקראים, לא באמת ברור למה, "המחלקה שבלעדיה לא ייתכן העבר" ו"המחלקה שבלעדיה לא ייתכן העתיד". הסכנה הברורה והמיידית היא אדם שחושב שהוא המשיח, או שהוא יכול למשוח את המשיח, ובורח שוב ושוב מאשפוז פסיכיאטרי במחלקה סגורה – ויש לו כנראה קהל מאמינים גדול דיו. ויש ראש ישיבה שנוהה אחריו, ורב חשוב אחר שמפקפק, וגבעה אֵי־בָּזֶה בשומרון המשמשת לו מחסה. ומעורבות משום מה גם כיתות נוצריות משיחיות. כמו גם חנווני מהמכולת שמצטרף למסע הגורלי. וברקע משחָק עם פוטנציאל למהומות בין בית"ר ירושלים לבני סכנין.
הספר חפוז מכדי שיובן מה הסכנה במשיח הזה, ומה חושבים בישיבה ההזויה המטפחת אותו, ואיזה טיפוסים חיים בגבעה מלבד אלמנה שוברת לבבות שמכינה את הקפה הטוב בישראל. גם ידידנו השב"כניק שחזר מן הכפור, והאנשים שהוא כפוף להם, והאנשים מהמחלקה המתחרה או המשלימה – לא בדיוק ברור איזה מין אנשים הם, ומה מניע כל אחד מהם חוץ מהמכנה המשותף לרובם ככולם: הרפתקנות, חיבה לתענוגות קטנים, חתירה לשקט ומוטב תרדמת בחייה של ישראל, ויצר לאו בר כיבוש להצחקה.
ובכל זאת אפשר למצוא נקודה עקרונית מעניינת לדיון. זהו המונח מרוקן־התוכן המשמש כאן לאחרונה לדה־לגיטימציה שאין להרהר אחריה: "משיחיות". האיום הנורא שלשם בלימתו מוזנקת עלילת ספרנו הוא הופעתו של משיח. לזמן־מה נדמה לקורא כי היעדר ההנמקה לבהלה האוחזת בממסד הביטחוני נוכח אדם החושב שהוא משיח הוא לא רק ביטוי לקלילות השטחית של הספר, אלא תסמין אופייני לתופעה שפשתה בארצנו: המוסכמה שמשיחיות, ולמי אכפת מה זה, היא סכנה מטורפת שיש למגר.
אלא שהתגלותו של המשיח בציבור גורמת לא למלחמות גוג ומגוג כמו בפוסטים פרנואידיים של שקמה ברסלר, ואפילו לא למלחמה בין אוהדי כדורגל לאומנים, אלא לחיזיון הקרוב ביותר ל"וגר זאב עם כבש" שספר כזה יכול להציע: התרפקות שלום מרהיבה בין המאחז היהודי לכפר הערבי, ובין האוהדים מלה־פמיליה ליריביהם דוברי הערבית. קץ הסכסוך. דינוזאורים משירותי הביטחון, הנעולים על תפיסת התבהלה מן המשיחיות, הם המסכלים את האוטופיה המנצה.
כל זה בא בהגזמה, בגרוטסקיות, ואין לגזור משלב כזה או אחר בעלילה איזו השקפת עולם או מסר. ועדיין, נדמה כי יותר ממה ש"היכונו" חוגג את התבהלה מפני המשיחיות, הוא לועג למחולליה של תבהלה זו.
היכונו
דודו גואטה
שתיים, 2024,158 עמ'
