באחת הסצנות הנפלאות בסרט "דבר אליה" של פדרו אלמודובר, בניגנו, האח הסיעודי המסור שמטפל באליסיה הרקדנית ששרויה בתרדמת, מספר לחברו מרקו (שגם חברתו נמצאת בתרדמת עקב פציעה אנושה בקרָב שוורים) שהוא מתכוון להתחתן עם אליסיה. "אתה יצאת מדעתך?" מתרתח מרקו ופוער מולו עיניים תמהות. בניגנו, במבטו התמים והילדותי, עונה לו ברצינות רבה: "אנחנו מסתדרים יותר טוב מכל הזוגות הנשואים שאני מכיר, אז למה שלא אתחתן עם האישה שאני אוהב?"
מלבד העוקצנות האירונית המשתלחת בשיממון חיי הנישואים, הדיאלוג המבריק הזה משקף את כישרונו של אלמודובר לשרטט על המסך דמויות חיות ומעוררות הזדהות, שיש להן חולשות חברתיות שאולי אינן מודעות אליהן. הקהל הצופה בהחלט מבחין בהן וקורץ מאחורי גבו של בניגנו, שללא ספק יש לו בעיה של אינטליגנציה חברתית; הוא לא לגמרי קורא את המפה סביבו. אבל גם מרקו, העיתונאי הנאה, האינטליגנטי והשרמנטי, סובל מחולשה לא פחות בעייתית: הוא לא מפסיק לדבר על עצמו, ולכן מחמיץ את המשפט החשוב והרה־הגורל שחברתו לידיה ניסתה לומר לו לפני ששקעה בתרדמת.
את אותן תובנות עומק, שמקורן בזיהוי התנהגויות אנושיות ופענוחן, חיפשתי גם בקובץ הסיפורים של אלמודובר, "החלום האחרון", אך מצאתי פחות מדי סימנים לתו האיכות הידוע של הבמאי. עם זאת, אפשר למצוא בקובץ הזה זרעים ליצירות הקולנועיות של הבמאי, ולכן עבור מעריציו יש כאן אפשרות לעקוב אחר התהוותו של היוצר שהפך לאחד הקולנוענים המשפיעים בזמננו. או כפי שהוא עצמו מבטיח בפתח הדבר: "הכול נמצא בספר הזה".
אלמודובר נולד בשנת 1949 בכפר קטן בספרד ששמו קלסדה דה־קלטרווה. כבר בגיל 16 עבר למדריד כדי להגשים את חלומו ולעסוק בקולנוע, אך בית הספר לקולנוע שבו למד נסגר תחת שלטון פרנקו. רק אחרי שעבד כשתים־עשרה שנה בחברת הטלפון הממשלתית, חסך מספיק כסף כדי לקנות את המצלמה שבה החל לצלם את יצירותיו הראשונות. בקולנוע הוא חתום על כמה יצירות מופת וביניהן: "פרח הסוד שלי", "קיקה", "אהבת בשר ודם", "דבר אליה" שזיכה אותו בפרס האוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר, ו"הכול אודות אמא" שגם זיכה אותו באוסקר. בסיפורת הוא כתב את הנובלה "אש בבטן" (1981) ואת "כרוניקות" (2002).
הסתירה הראשונה שלי
שנים־עשר סיפורים מופיעים בקובץ. הם נכתבו בתקופות שונות ובסוגות מגוונות. ישנם סיפורים שהם אוטוביוגרפיים ולוכדים את חייו האישיים בזמן התרחשותם ("החלום האחרון", "רומן רע", "זיכרון של יום ריק", והסיפור על ביקורו אצל צ'אבלה בטפוסטלאן). סיפורים אחרים הם בדיוניים ("חייו ומותו של מיגל", "הביקור"), ובחלק מהסיפורים ברא אלמודובר גיבורה ספרותית בדמותו בשם פאטי.
בפתח הדבר כותב אלמודובר שכיוצר פוסט־מודרני הוא אינו מבדיל בין סוגות ("אני נולד כקולנוען בשיא ההתפוצצות של הפוסטמודרני; הרעיונות באים מכל עבר, כל הסגנונות והתקופות מתקיימים יחד, אין דעות קדומות על סוגות או שוליים…"). הוא מתוודה על נטייתו לסתור את עצמו ("הספר הזה הוא הסתירה הראשונה שלי"), ומציין שהסיפורים הללו הם השלמה לעבודתו הקולנועית; לפעמים שימשו כשיקוף של חייו, וחלקם הפכו כעבור שנים לסרטים.
ואכן, חלק מהסיפורים נכתבו בשנות השישים והשבעים, כשאלמודובר היה צעיר מאוד. הוא מזכיר שחברו חאומה בונפיל, והעוזרת האישית שלו לולה גרסיה, החליטו לגאול את הסיפורים מתהום הנשייה וליקטו אותם מתוך צרור קלסרים ישנים. אלמודובר מציין במפורש כי לא ערך את הסיפורים עריכה מאוחרת, משום שרצה להשאיר אותם כפי שנכתבו בזמן כתיבתם. במילים אחרות, הוא סמך על פרסומו כבמאי והחליט שערכם של הסיפורים הללו טמון באופן שבו הם משקפים את התפתחותו המקצועית.
ההחלטה להעדיף את האותנטיות פגמה בעיניי באיכותו של הקובץ כעומד בפני עצמו. היעדר העריכה ניכר גם בבחירת הסיפורים, שאינם אחידים ברמתם. ישנם סיפורים מהודקים יותר, וכמה מהודקים פחות. מעבר לזה, מורגש היעדרו של עורך שיברור את הסיפורים המתאימים לפרסום, וגם ייתן את הדעת על הקשרים ביניהם.
חלם לכתוב "רומן רע"
בסיפורים הטובים יותר בקובץ בולטים מאוד חשיבה מקורית, תיאור כן של סיטואציות רגשיות, תובנות אוניברסליות על נפש האדם, ועלילות מפותלות ובלתי שגרתיות. בין הסיפורים הטובים אפשר למנות את "הביקור", שמתאר פרשת התעללות מינית של נזירים בילדים; סיפור שהיה הבסיס לסרט "חינוך רע". סיפור מרגש נוסף הוא "החלום האחרון", שמתאר את יומו הראשון של אלמודובר כיתום. הסיפור "חייו ומותו של מיגל" הוא מקורי מאוד, ומספר את סיפורו של איש שנולד לכרוניקה של מותו הידוע מראש, ויש בו היפוך מעניין בין יום הלידה ליום הפטירה. יום הלידה נערך בבית הקברות, והאירוע כולו הופך לטרגי משום ששנות חייו הקצובות של הרך הנולד נספרות לאחור. הסיפור מורבידי ועגמומי למדי, אך יש בו אמירות פילוסופיות מעוררות מחשבה כמו: "החיים משתמשים בבני אדם כמו בכלי משחק, ומתקדמים דרכם".
אבל יש בקובץ גם סיפורים שהרישול העריכתי שלהם זלג אפילו לעלילה. הסיפור "חואנה, המשוגעת היפה", שכתוב כמו מעשיית עם או אגדה, מתאר את אהבתה הגדולה מהחיים של חואנה המלכה לאהובה פיליפ, ואת חוסר היכולת שלה לקבל את עובדת מותו. חואנה הולכת ומאבדת את שפיותה. פעם אחת נכתב שבזמן שנות ההתאבלות הפך פיליפ כבר לשלד, אך בסיום הסיפור עובדה זאת כמו נשכחה, ונכתב שגופו של פיליפ נחנט וכך "המשיך" למלוך על הממלכה. למרות חוסר העקביות, בסוף הסיפור בולט לטובה ההומור. על המלכה נכתב באירוניה שהתרגלה לשלטונו של המלך המת; "היא הסתגלה בחוכמה לפסיביות של פיליפ והקדישה את כל מרצה לשיקום הרווחה והעושר של נתיניה". הסיפור הזכיר לי דמות נקרופילית אחרת, מהסיפור "ורד לאמילי" של פוקנר. מיס אמילי גרירסון, האישה הדחויה בעיירה אמריקנית דרומית, מתגלה כמי ששכבה לצד אהובה המת עד שהפך לשלד.
בסיפור "רומן רע", אחד הסיפורים האוטוביוגרפיים בספר, מתוודה אלמודובר בהומור אופייני שתמיד חלם לכתוב "רומן רע", ומתאר את הפער הגדול שבין במאי לסופר. כבמאי הוא מודע לכך שמתוך כמות גדולה מאוד של חומר דרמטי יש לברור ולהכניס רק את המיטב: "בכל הסיפורים שסיפרתי, בכל הדמויות שיצרתי (אני מתייחס לסרטים הטובים, לא לאלה שיצאו רע), הייתה לי כמות כמעט כפולה של חומר דרמטי שלא הצלחתי להכניס לסרט המוגמר. יש לי הרבה יותר מידע על הדמויות ועל הסיפורים שלהן ממה שמופיע על המסך…". אילו היה מדובר ברומן, טוען אלמודובר, חומר הגלם לא היה נחתך: "כל המידע העודף הזה היה מוצא את מקומו אילו הייתי כותב רומן". באמירה הזו מורגשת החמצת ההבנה של אלמודובר לגבי עריכה ספרותית. אותה ברירה בין עיקר לטפל מתרחשת גם בסיפורת, אף על פי שהמשמעות שלה אינה מתבטאת בעלויות של מיליונים.
לא רק גלגולי העלילה אינם אחידים בקובץ, גם רמת הכתיבה. יש מקומות שבהם הכתיבה מצליחה לחדור למעמקים הפסיכולוגיים של הדמויות. למשל, בתיאור נפשו המסוכסכת של נזיר: "מכל הרגשות שהוא חש כלפי עצמו וכלפי החיים, רגש אחד גובר על כולם; אי שביעות רצון. מבטו מביע את סערת הנפש של מי שלא השכיל לקבל את התהום הפעורה בין חלום לממשות".בסיפורים האישיים מצטיינות האמירות הארס־פואטיות: "המתח והקונפליקטים הם כמו ביטים במוזיקה, הכרחיים כדי לספר כל סיפור; בזכותם יש לו שלד, מבנה וקצב".
במקומות אחרים, לעומת זאת, הכתיבה רזה וחיצונית ומתאימה יותר לכתיבת תסריט או להוראות בימוי של קולנוען, שרואה את הסצנה הוויזואלית מתרחשת מול עיניו. כך מתוארת למשל אחת הגיבורות: "השמלה, הכובע ויתר פרטי הלבוש שלה זהים לחלוטין לאלה של מרלן דיטריך ב'השטן הוא אישה', בסצנה שבה היא מנסה לפתות פקיד חשוב…".
מכתבים מומצאים
כך או כך, אין ספק שאלמודובר הוא מספר סיפורים טבעי, והוא זוקף את כישרונו זה לאימו. בסיפור היפה "החלום האחרון", שגם העניק לספר את שמו, משחזר המחבר זיכרונות מילדותו. הוא גדל בכפר פשוט שלא היה בו חשמל ושרוב תושביו היו אנאלפביתים. כדי להגדיל את המשכורת המשפחתית פתחה אימו עסק לקריאה וכתיבה של מכתבים. כשהיה בן שמונה קרא את המכתבים וגם האזין לאימו שמקריאה אותם, וגילה שחלק מתוכן המכתבים הללו אימו ממציאה. הוא הוכיח אותה על כך שאינה נצמדת לטקסט המקורי, והיא מצידה התגאתה בכך שמי שמקבל את המכתב המשוכתב שמח יותר. כך למד אלמודובר שיעור חשוב בהשלמת פערי עלילה: "(המכתבים) המחישו את ההבדל בין בדיון למציאות, ואת הצורך של המציאות בבדיון כדי להיות שלמה יותר, נעימה יותר, נסבלת יותר".
יותר מכול, ספר הסיפורים של פדרו אלמודובר מעורר חשק לצפות שוב בסרטיו. אמונם היוצר חלם להיות סופר, אבל טוב שהפך לקולנוען. ללא ספק, קולנוע הוא המדיום המתאים להביע את כישרונו.
העטיפה היפה שעיצבה נורית ספיבק־קוברסקי מבוססת על דיוקנו של אלמודובר ומתכתבת עם טעמו של היוצר, שאוהב מאוד צבעים עזים. הוואזה הוורודה שעל ראשה צרור פרחים לבנים ועל עיניה משקפי שמש, קולעת לחלוטין לחוויה שמתרחשת תוך כדי קריאת הספר הזה – שיטוט אסוציאטיבי בתוך ראשו של אלמודובר.
