לדבר על מרחבי הטבע בלי טון מטיפני

אנו מבינים את העולם סביבנו דרך מסננת של מושגים, שמעניקים לנו פשר למציאות. מחוצה לנו נמצא העולם, וכדי להבין איך לפעול בתוכו אנו מתבוננים בו דרך שרשרת של רעיונות והקשרים. בעבור כל תופעה אנו מאמצים אידיאה כללית שתסביר אותה, שתוליך אותנו בדרך מסוימת בתוך סבך של פעולות אפשריות. האסופה "אוצר הפרא – מחשבות על מרחבי הבר", מזמנת לנו מפגש רעיוני עם האדמה הפראית שנמצאת מחוץ למרחב העירוני. הטקסטים המגוונים שליקטה ותרגמה העורכת מור קדישזון, מזמינים אותנו להתבונן על המרחבים האלה ולתהות מה מקומנו בתוכם ומה יחסנו אליהם. בניגוד לאינסטינקט הראשוני בנוגע לאסופה כזו, לא מדובר רק בקריאות נחרצות לסגת משלטון האדם על האדמה, דוגמת קריאותיהם של פעילים סביבתיים שונים, אלא באסופה של טקסטים רגישים ומורכבים שמצליחים להציע מפגש עמוק עם מרחבי הפרא.

הסוגיה הגדולה ביותר שמציתה את הדיון הסביבתי היא שאלת שליטתו של האדם בטבע. האם לאדם יש זכות על האדמה והיא ניתנת לו לתועלתו, או שמא עליו לשמור על האדמה, לטפח אותה ואף להתייחס אליה כשוות ערך אליו. אלה שתי תפיסות אידיאיות תשתיתיות, הנובעות לרוב מנטייה אישית, נפשית, כפי שכותבת קדישזון באחרית דבר: "כיצד הבינו אנשי השמירה שהטבע הוא יותר ממשאב לשגשוגו של האדם? שלטבע יש ערך בפני עצמו, ללא כל זיקה לסיפור האנושי? קשה לומר. הם הרגישו משהו. חשו זאת בלבם. אולי היה זה היופי. אולי פליאה. ייתכן שהייתה זו תחושת שייכות".

בשנים האחרונות, החשש המתגבר מההתחממות הגלובלית מניע רבים להעמיד במרכז את הטבע ואת השמירה עליו, אך לאמיתו של דבר תפיסת העולם הזו מתקיימת מזה שנים רבות. כבר עם התקדמות המהפכה התעשייתית קמה במאה ה־19 בארה"ב תנועה לשמירה על הבר. קדישזון מביאה לידיעתנו התנגשות ערכים מעניינת שפרצה בישראל בשנות השבעים. במרכזה עמד דווקא עזריה אלון, ממייסדי החברה להגנת הטבע ואחד האנשים המזוהים ביותר עם הטבע הישראלי. כמזכיר החברה הוא סירב לממן ולהוציא לאור חוברת מאמרים בשם "רוח האדמה" שערך אברהם שקד, מנהל בית ספר שדה "צוקי דוד" שלמרגלות מנזר סנטה קתרינה בסיני. החוברת הפכה אומנם לקאלט בקרב חובבי טבע, אך לא פורסמה באופן רשמי.

אלון הגיב בתקיפות כלפי חוברת זו, והרוח שנשבה מאנשי סנטה קתרינה שביקשו לחזור אל הטבע הבראשיתי. "אני נאבק ברעיון 'רוח האדמה' לא משום שאין הוא ציוני", אמר אלון בהמשך, "אלא משום שהוא נגד האנושות". אלון הכיר בחיים הזורמים באדמה ובחשיבות השמירה עליה, אך סירב להעמיד אותה מעל לאדם בסדר ההיררכיה. לא רוח האדמה היא העניין, הוא טען, אלא רוח האדם. מקרה זה מבטא היטב את האמוציות הרבות המושקעות בסוגיה זו, ואת השפעתה של העמדה הקיומית הראשונית על היחס לטבע.

רומן גארי נגד היעילות

באסופה "אוצר הפרא" מכונסים שישה טקסטים מתורגמים שנכתבו בתקופות שונות לאורך מאה השנים האחרונות. אלה מצליחים להציג נקודת מבט מורכבת על יחסי האדם עם הטבע, ואף לייצר פסיכולוגיית מעמקים סביב הקשר בין האדם לאדמה; לא רק אמירות כלליות על חשיבות הטבע והשמירה עליו, אלא הצגת חיבורי עומק בין נפש האדם לרוח האדמה.

בפתח הקובץ ניצבת מסה משנת 1924, מאת אלדו ליאופוליד, אחד מאבות התנועה הסביבתית בארה"ב. ב"נהר אם הא־לוהים" הוא מתריע כי אנו קרבים אל עידן שבו לא נדע עוד את ה"בלתי־מוכר" הגיאוגרפי. הוא מתאר את היעלמות מרחבי הבר והחלפתם בכבישים, רכבות, פארקים ומגרשים. זהו טקסט קלאסי שמציג את נקודת המבט המבכרת את הטבע הפראי על פני היישוב העירוני. "מה שחונק את מרחבי הבר אינו שיקול כלכלי כלל וכלל, כי אם אותה מפלצת של פרנקנשטיין שבנו היזמים שלנו".

ב"מכתב לפיל" כותב הסופר הצרפתי רומן גארי מכתב לחיה שנמצאת בסכנת הכחדה בשם הקִדמה, היעילות והמטריאליזם. הוא מספר על המפגש הראשון שלו עם החיה העצומה, שמסמלת בעיניו טוהר תמים וילדותי. הוא קושר בין היחס המזלזל בגורלם של הפילים לתפיסות טוטליטריות, מסטלין דרך היטלר ועד מאו: "זכויות האדם הן גם סוג של פילים. הזכות לחילוקי דעות, הזכות לחשוב בצורה חופשית, להתנגד למרוּת ולערער עליה, אלו הם ערכים שניתן בקלות רבה למחוק ולדחוק בשם היעילות". זהו טקסט עוקצני שנכתב אי־אז בשנת 1968, ומהדהד מנקודת מבט רגישה עמדות רדיקליות של פעילים למען זכויות בעלי חיים.

הטקסטים הבאים באסופה, של הפסיכיאטר קרל אלפרד מאייר והפסיכולוג ג'יימס הילמן, נוגעים ברבדים העמוקים של המפגש בין האדם לטבע ומהווים נקודת שיא של האסופה הזו. מאייר משווה בין שכבות הנפש לטבע. קומת הלא־מודע האנושי מקבילה לאדמה, הטבע הבתולי "שעמו אנו חיים במעין השתתפות מיסטית; שם שוכנים הארכיטיפים". הלא מודע אינו נתפס עד תומו, ממש כמו הטבע, והוא מתפקד כמרחב הבר של האדם. מאייר מפגיש בין תפיסות פילוסופיות קוסמולוגיות, ומסיים בחיבור לשעיר לעזאזל שמושלך אל המדבר על ידי הכהן הגדול ביום הכיפורים.

גם לעיר יש נשמה

בטקסט היפה ביותר באסופה מבקש ג'יימן הילמן לחתוך את הדיכוטומיה שמפרידה בין הטבע לעיר, ותר אחר מקומה של "נשמת העיר". הוא עומד על הממדים המיתולוגיים הטמונים בטבע ומגדיר אותו גם הוא כשכבת הלא־מודע הקולקטיבית, אך מנסה למצוא את המקומות שבהם הטבע חודר אל תוך העיר, התת־מודע צף אל המודע. הוא פורש 11 הצעות יישומיות להחדרת מרחבי הבר אל תוך מרחבי העיר, אך הכוח הגדול של הטקסט הזה נובע מהרעיונות המופשטים העמוקים והמקוריים שלו, שמצליחים להפיח חיים במרחבים דוממים לכאורה.

שני הטקסטים האחרונים מוקדשים להוגים שפועלים בתוך אזורי בר. אנריקה סלמון הוא אנתרופולוג בן שבט הררמורי מצפון מקסיקו, שמנתח את שפת הטבע של השבט שממנו הוא בא. ב"פולחן הבית" כותבת האקטיביסטית וסופרת הטבע האמריקנית טרי טמפסט ויליאמס מסה אישית, אסוציאטיבית, על החיים עם ובתוך מרחבי הטבע הרחבים. היא שומעת את קולותיהם של העצים ומתקשרת איתם, ומציעה כי "הבר הוא המקום בו נולדות תיאולוגיות חדשות". בשפה שירית־יומנית היא משמיעה את הקול שמבקש מהאדם לקחת צעד אחורה ולהתחבר אל הטבע כאחד ממנו, ולא כשולט בו.

אחרית הדבר שכתבה קדישזון עומדת כטקסט מסאי מופלא בפני עצמו. היא מציעה מבט מורכב על הסוגיה, ואף מביעה סלידה משנאת האדם שיוצאת מאנשי סביבה רדיקליים. "מרוב אהבתנו לעולם אנחנו מתנתקים מהעולם", היא טוענת. הכוח והיופי של האסופה הזו נובעים מהיכולת לרדת אל מעמקי המפגש בין האדם לטבע, ולברוח, לרוב, מהטון המטיפני. מי שיצלול אל נבכיהם ירוויח פניני הגות קיומית חובקת עולם, טבע ואדם.

אוצר הפרא מחשבות על מרחבי הבר

עריכה ותרגום: מור קדישזון

בבל, 2024, 184 עמ'