לאחרונה התבשרנו כי לתפקיד "המבוגר האחראי" לוהק אדם חדש – ראש השב"כ נדב ארגמן. ייאמר כאן, שאין לחשוד בארגמן שזו הייתה כוונתו. הוא זוכה להערכה כאיש מבצעים מהשורה הראשונה, שגם חושב ולא רק מבצע. אך כותרת ראיון משבוע שעבר הכניסה אותו לאותה פוזיציה שעולה לאחרונה בשיח הציבורי – "המבוגר האחראי".
ארגמן הוא לא היחיד שלוהק. מזה כשנה התמקם הרמטכ"ל איזנקוט בעמדה הזאת, כשהצהרות בשמו ובשם גורמים בכירים בצה"ל מופצות לתקשורת חדשות לבקרים, שמטרתן לחזק את תדמית… "המבוגר האחראי".
הבחירה באיזנקוט באה לאחר פסילתו של יואב גלנט. פעם שאלתי חבר קבינט בכיר מדוע הוא תמך בגלנט לרמטכ"ל ותשובתו: "לישראל דרוש רמטכ"ל משוגע. משוגע חיובי. שיחתור לניצחון". הוא צדק. מעקב אחרי גלנט באולפני הטלוויזיה במהלך "צוק איתן" המחיש את התסכול שלו: "לצה"ל יש יחידות מיוחדות שיודעות להגיע לכל מקום בעזה ולפגוע פגיעה אנושה במערך החמאס והג'יהאד האסלאמי", הוא אמר וצדק, רק שהוא לא ידע שב"צוק איתן" היחידות המיוחדות נשלחו לקו הראשון לבצע עבודת חי"ר רגילה. "התמודדות עם מציאות משתנה ולא ברורה", קראו לזה, או בהגדרה הפשוטה – "מבצע עם מינימום נפגעים. לתת מכה, להכריז שניצחנו, שנתנו מכה ניצחת, מכה בלתי נשכחת – ולצאת".
אני מעריך שאיש לא בחר את איזנקוט כדי שיהיה המבוגר האחראי. גם לא מצפים מממנו להתיישר עם גחמות הזויות של הדרג המדיני. בחרו בו לרמטכ"ל, את הקצין המנוסה ביותר במטכ"ל, אך לא לשכוח – את איש גולני. איש גולני שיידע להוביל את הצבא לנצח. כן כן , לנצח; מושג שנעלם מהלכסיקון מזה עשרות שנים, והזכרתו בשיחות חולין מעלה תמיהה בקרב השומעים, כאילו שאין דבר כזה לנצח.
בקרב מפקדי צה"ל מתקיים תהליך במסגרתו עד דרג מפקדי חטיבות לוחמות, יש מפקדים שהם לוחמים בכל רמ"ח אבריהם. אך בדרגים הגבוהים יותר, מתרחש שינוי מגמה ממפקדי לחימה ל"מבוגרים אחראיים".
ישראל התנתקה מעזה בקיץ 2005 ומאז מתקיים מאבק צבאי בעצימות משתנה. אנחנו משבחים את החוסן של תושבי עוטף עזה ואת הכוח שלהם ועוד מושגים והגדרות שמנסות להסוות את המדיניות הישראלית – לאפשר למלחמה מול עזה להימשך מבלי הרצון לנצח. בקיץ האחרון חגגו ילדי קיץ 2005 את יום ההולדת ה-13, אך גם 13 שנים של מציאות הזויה. אפשר להחמיא לתושבי העוטף על חוסנם אך דבר אחד לא ניתן יהיה להעלים מאפם; את ריח השתן ממזרוני הילדים. הריח הזה צרוב לעד באפם של ההורים ובנפשם של ילדי העוטף.
שר הביטחון אביגדור ליברמן הצהיר לאחרונה שיותר מדי פעמים הוא שומע בדיונים צבאיים את המושגים "האילוצים המדיניים, המציאות המדינית". ניכר שהוא אינו שבע רצון, וטוב שכך. ליברמן, שר החוץ לשעבר, יכול ללמד גנרלים "מבוגרים אחראיים" דבר או שניים על מציאות מדינית. מה עוד שהמציאות המדינית השתנתה, לטובתנו, ורק אנחנו מסרבים להכיר בכך.
אובמה כבר לא נשיא ארה"ב וצריך להפסיק את ההיסטריה לגבי אם אמריקה תטיל או לא תטיל וטו במועצת הביטחון. טראמפ העביר את השגרירות לירושלים והיה כאן פחד, הרבה פחד. ומה היה לבסוף? כלום. טראמפ עצר תקציבים לאונר"א וגורמים בצה"ל מציעים לדרג המדיני למצוא פתרון. הזוי. האחריות היא של החמאס והרש"פ, שהם יעבירו את התקציב שלהם למטרות החשובות באמת. ואם בגלל חוסר תקציב החמאס יחמם את הגזרה, אז זה יביא לו כסף? אולי, רק אולי, תושבי עזה ימאסו בשלטון האחים המוסלמים שמביא עליהם אסון אחר אסון.
המציאות המדינית השתנתה גם במערב אירופה. הבטן של כולנו מתכווצת מהצהרותיהם של חלק ממנהיגי הימין שם. אך במבחן המציאות, הם תומכים בישראל.
גם העולם הערבי השתנה. מדינות ערב גדולות וחשובות מתעבות את האחים המוסלמים (החמאס) ואת נציגי האייתולות (הג'יהאד האסלאמי) בעזה. אפילו קטאר הצעקנית פועלת בדממת אלחוט כדי לא לספוג מכה שממנה היא כבר לא תתאושש.
אז איפה הבעיה, תורכיה? ארדואן לא השלה אותנו לרגע. יחסים כלכליים טובים במקביל ליחסים מדיניים קשים. אז מי עוד? אויב הציונות רוג'ר ווטרס? אז ביטלו הופעה ועוד הופעה. נורא, אבל לא אסון. לא יודע מה אתכם, מבין חברי הפינק פלויד אני מעדיף את דיוויד פלמר אלפי מונים ואת נאמנותו לסיד בארט. ווטרס לעולם יישאר בעיני מעריצים רבים, הבוגד שתקע סכין בגבו של מי שהכניס אותו – סיד בארט.
אז רגע לפני שמתרשמים מעוד גנרל או ראש ארגון ביטחון ישראלי שהופכים ל- "המבוגר האחראי", כדאי לחשוב שהגיע הזמן לנצל את המציאות המדינית הפנטסטית ופשוט… לנצח. ולמי שלא מבין, ניצחון יביא שלום.
