לפני כשבוע צצה בעיתונות ידיעה קטנה שהכריזה כי לאחר 55 שנים, השלטונות במוסקבה השתכנעו סוף־סוף שהאמריקנים אכן הנחיתו אדם על הירח. בהחלט משעשע, אבל מצפייה בקומדיה הרומנטית החדשה "קח אותי לירח", אפשר אולי להבין מהיכן הסקפטיות.
השנה היא 1969. קלי ג'ונס (סקרלט ג'והנסון) היא אשת שיווק ממולחת וחסרת גבולות שנשכרת בידי סוכן ממשלתי נכלולי (וודי הרלסון) כדי למתג מחדש את נאס"א שהפכה לעול על הציבור. על ג'ונס להפוך את סוכנות החלל לפופולרית לקראת שיגור טיסת אפולו 11 ההיסטורית, אך רעיונותיה היצירתיים מתנגשים חזיתית עם נוהליו הנוקשים של מנהל הטיסות המסוקס קול דיוויס (צ'אנינג טייטום).
לפני הכול, תסריט הבכורה של רוז גילרוי מקבל ניקוד אוטומטי על כתיבת קומדיה רומנטית קלאסית נטולת קשקושים פרוגרסיביים. עצוב כמה שזה מרענן. גילרוי כתבה פנטזיית קיץ רומנטית שלא מנסה להמציא את הגלגל, אבל כן מצליחה ללטש אותו עם כמות מפתיעה של שנינויות מקסימות. ניקוד נוסף מתקבל הודות למיקום האירועים על רקע פרויקט החלל, שאומנם לוקח חופש כמעט מוחלט בתיאוריו ההיסטוריים, אך מנוצל היטב לטובת טוויית עלילת משנה משעשעת שמבוססת על הקונספירציה הידועה שמעולם לא הייתה נחיתה על הירח (לתשומת ליבם של הרוסים) וגם מאפשר לבמאי גרג ברלנטי ולכל צוותי ההפקה להשתולל עם לוק "סיקסטיז" מלבב ומעוצב למשעי.
אבל עיקר הניקוד ניתן על התכלס: יצירת דמויות מוצלחות, ראשיות ומשניות (ג'והנסון והארלסון במיוחד), והכימיה המשכנעת בין הכוכבים ג'והנסון וטייטום שתגרום לצופים להישאב לתוך הרומנטיקה הצ'יזית. עם זמן ריצה של 125 דקות היה אפשר להדק מעט את העריכה ולהיטיב עם התוצאה, אבל למה להיות קטנוניים? גם אם לא באמת תגיעו לירח, נכונה לכם חוויה מהנה שלכל הפחות תנתק אתכם לשעתיים מכובד המציאות המעיקה.
