גילוי נאות: כותב שורות אלה הוא חובב גדול של ביצועים מהופעות. כנראה נדבקתי בחיידק בתחילת שנות האלפיים כשבחדר של אחיותיי הגדולות הוצבה מערכת סטריאו ענקית וממנה נשמעו בריפיט הביצועים לכל השירים הגדולים של שלמה ארצי באלבום שנקרא "עונת ההופעות". כוח־העל שלי עד היום הוא לזהות איזה שיר מתחיל להתנגן, רק באמצעות האזנה למחיאות הכפיים שבהן הוא נפתח. בהמשך הגיע גם האלבום של רייכל־פסנתר־שירים, האלבום של כוורת בלייב ועוד ביצועים בודדים מתוך הופעות כמו הלהיט שריגש את המגזר, "והיא שעמדה". גם היום, האלגוריתם של אפליקציית ספוטיפיי מבין שזה המרכיב המרכזי בטעם שלי במוזיקה.
האהבה הלא פרופורציונלית לביצועים הללו כנראה קשורה באינטימיות שבין הזמר לקהל, שקיימת רק בהופעה חיה. אחרי כל כך הרבה פעמים ששמענו את השיר שלו כשהוא מוקלט ובוקע מתוך רמקולים או אוזניות שבהן הוא אף פעם לא היה, עכשיו אנחנו רואים אותו מול עינינו מבצע את השיר בעצמו ממש. זו תחושה מרגשת ומיוחדת, להרגיש אותו כאן. זה עשוי להישמע קצת מצחיק לומר את זה, אבל התחושה הזו עוברת לרוב גם כשמקליטים את ההופעה. מחיאות הכפיים בהתחלה ובסיום, המילה הקטנה שהאמן זורק לקהל ואינה מופיעה בביצוע המקורי, השינויים המינוריים שהוא עושה בלחן של השיר וכמובן ה"תודה רבה" שתמיד מגיעה בסוף, הם אלה שנותנים גם להקלטת ההופעה תחושה של סוד משותף. זו גם הסיבה שבזכותה מאוד אהבתי את האלבום החדש של מארינה מקסימיליאן־בלומין־מנטש.
ככלל, נראה שהביטוי השחוק "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" לא ממש טועה. קשה למצוא יצירה ישראלית שנוצרה לאחר תחילת המלחמה ולהצביע עליה כנוגעת ומוצלחת, והיו לא מעט ניסיונות. אולי פשוט מוקדם מדי לדבר עליה, ייתכן שהאוזניים שלנו עדיין לא פתוחות לשמוע את היצירות בזמן שאנחנו שומעים על "הותר לפרסום". נראה שהמתכון של מי שכן הצליח עד עכשיו לגעת בקהל היה בעיקר של אלו שבחרו לחזור אל ידיה המושטות של הישראליות שעליה גדלנו, אל הנקודה הארכימדית שאליה אנו שבים ברגעי משבר. גם מארינה לא מנסה לחדש בתקופה כזו. בזמן שיש זמרים שנכנסו לאולפן כדי לנסות לעצב מחדש את הפסקול הישראלי, היא בוחרת לצאת החוצה אל המפונים מבתיהם, אל החיילים הלוחמים, ולשיר איתם את השירים שכבר כתבה וקשורים בקשר הדוק לרגעים שכולנו חווים כעם.
זו גם ההזדמנות שלה להציף לתודעה את "הלב שלי בבית": "הלב שלי בבית / הבית מתפרק / ממ"ד באמצע הלילה / אתה טורף קלפים, שותק". השיר, שיצא לפני שלוש שנים ומקבל ממד כמעט נבואי לנוכח הרגעים שאנו חווים עכשיו, מכיל בתוכו ציטוטים משירי ארץ ישראל הישנה ומתכתב איתם: "עוד לא תמו כל פלאייך / הגוף שלי צועק", וגם: "אין לי ארץ אחרת / יש מילים כמו חץ לתוך הלב". מהחומרים הללו עשוי האלבום החדש, מאהבה לארץ ומרגש חזק של קרבה לעם, וזה פשוט עובד.
דווקא השיר המוכר ביותר של מארינה שנוצר יחד עם בעלה גיא מנטש מהצמד גיא ויהל, "ביחד", אינו מופיע באלבום. יש בבחירה הזו משהו שמסמל את מה שמארינה רוצה לומר באלבום החדש: אין פה גימיקים. היא לא מחפשת לפתוח עוד סעיף בקריירה או להביא את עצמה לעוד השמעות בתחנות הרדיו. היא רוצה להביא לנו מזור, להשיב תקווה. לצד השירים המוכרים של האמנית מכל השנים, שעוסקים בין השאר בבניית הבית שלה, בעלייה של הוריה מרוסיה, ביחסים שלה עם אמה וגם בשינויים שהילדים הכניסו לחייה, לאלבום החדש נכנסו גם כמה שירים שאינם פרי ידיה: Hallelujah של לאונרד כהןEye in the Sky , I Put a Spell on You וגם: "שוב" (חזרת פתאום)", שהפך להיות הסמל לשובם של המילואימניקים הביתה ומדבר על הקושי לקבל אותם בחזרה לצד האתגר שלהם להתרגל בחזרה לביתם. "חזרת פתאום, הנה אתה בבית", היא מבצעת על פסנתר בצורה שנכנסת ישר לתוך הלב ומזכירה לכולנו: טוב שיש לנו אמנים כאלה כאן בבית.
