את "ההיסטוריה של הילדות והילדים" תכננתי להעניק לאחד מהאחיינים שלי. ניסיתי לחשוב למי מהם הכי יתאימו סיפורים על ילדים אחרים בתרבויות אחרות ובזמנים אחרים, שהרי באופן אובייקטיבי לגמרי כולם ילדים חכמים, סקרנים, למדנים ומהממים. בסוף החלטתי שהילד עם יום ההולדת הקרוב ביותר יזכה. עד אז, פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא בעצמי. מה אומר, אם ההורים שלהם רוצים את הספר הזה בבית שלהם – שייקנו בעצמם. העותק שלי נשאר אצלי.
את הספר כתבה תמר וייס־גבאי ואיירה שירז פומן, והן חרתו על דגלן לספר על ההיסטוריה של הילדות והילדים הרגילים. לא עברם של מלכים אדירים, לא של מלחמות חשובות ולא של ממציאים דגולים. ילדים דמיוניים בזמנים היסטוריים שונים, שהתמודדו עם בעיות שייתכן שהילדים של היום יזדהו איתן. למשל בפרק על קורינה מיוון, שמתחבאת בכרכרה כדי להצטרף לאביה ואחיה בדרכם למשחקים האולימפיים בעיר אולימפיה. הספר מנגיש גם מידע משמעותי כמו איך הומצאו ציורי המערות, או לחיצת היד, ובאופן מפתיע מלמד גם את הקוראים המבוגרים שלו לא מעט. מהבחינה הזאת הוא מזכיר קצת את הגרסה הידידותית לילדים של "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי, ולפרקים את "רובים, חיידקים ופלדה" של ג׳ארד דיימונד.
בתום עשרים סיפורים של ילדים – מימי תחילת האנושות ועד לפני כמאה שנים, העוברים במסופוטמיה, ממלכת האינקה, שטרסבורג וסין – מגיע החלק האחרון. הוא דורש השתתפות עצמית וזהו גם החלק שהכי אהבתי: מקום שבו נשאר לכל ילד לכתוב על הילדות שלו עצמו, ולשאול את הסבים והסבתות על הילדות שלהם. בעזרת השאלות הילדים מתחברים לחייהם של אחרים תוך התבוננות בחיים שלהם עצמם. לאחר מכן הם יכולים לדמיין חיים של ילדים בעוד חמישים שנה מעכשיו. זאת, למען האמת, שאלה מעניינת מאוד שהתשובות לה יכולות להפוך לספר בפני עצמו. אחרית הדבר שכתבו היוצרות מחברת את הילדים ואת המבוגרים למהותו של הספר והחזון שמאחוריו: ״בחרנו לנסות לספר את ההיסטוריה לא כמו בדרך כלל – באמצעות סיפורים על מלחמות, שליטים, ממציאים נודעים, אישים בולטים והתפתחויות מדיניות, אלא מתוך תפיסה שמה שחשוב ובעל ערך הוא לא בהכרח מה שנעשה מפורסם והבליט את עצמו בהיסטוריה; ביקשנו לזכור ולהזכיר שלחוויה האנושית על כל גווניה יש ערך, וסיפור חיי היום־יום של אנשים רגילים, משפחות, ילדות וילדים, הוא בסופו של דבר עיקר ההיסטוריה האנושית האמיתית, ובעינינו – הלב שלה".
זהו ספר שמחבר את הילדים לדופק הפועם של העולם לצד ההיסטוריה הפרטית של המשפחה שלהם, ומבקש מהם להתבונן על העולם סביבם בסקרנות וברגישות. הוא מכיל את השוני ואת המורכבות של הזמנים ועושה את כל זה בתבונה ובעניין. הדגשת האנשים שחיים את היום־יום ונושאים על גבם את ההיסטוריה בלי שהם זוכים על כך לקרדיט הפכה לכל כך רלוונטית לחיינו, שאין ברירה אלא להודות על כתיבתו של ספר כזה, ולזכור שהחיים לא מפסיקים להשתנות.
