אפשר לומר שהנאום של נתניהו בקונגרס היה מעולה שבמעולים, שהוא הציג את הסיפור הישראלי הכי טוב שאפשר, ושמדובר בנואם הישראלי המוכשר ביותר – ודאי באנגלית – שקם לנו מעולם; ובאותה נשימה לומר שנתניהו הוא ראש ממשלה שכשל ובמשמרת שלו אירע האסון הכי גדול ליהודים מאז השואה, שהאחריות היא קודם כול עליו ושהוא וממשלתו צריכים ללכת הביתה.
אפשר לומר שקציני צה"ל הבכירים הם אריות, פטריוטים ישראלים שצריך להצדיע להם על הקרבתם והמחויבות שלהם למדינת ישראל; שהם מנהלים בקור רוח ובאומץ לב שש או שבע חזיתות, ומעניקים לתושבי מדינת ישראל את היכולת להמשיך ולחיות כאן כמעט כמו בכל מדינה נורמלית אחרת, ובאותה נשימה לומר שיש בצבא בעיה קשה שמתחילה בדרגים הכי גבוהים, של יותר מדי תיאוריות הכלה ודיבורים גבוהים ופחות מדי מבט לעבר האויב כפי שהוא; ושהכישלון האסוני בשמיני עצרת האחרון מחייב את כל צמרת הצבא ללכת הביתה.
אפשר לומר שערוץ 14 הוא בשורה חשובה לדמוקרטיה הישראלית, שנשמעים ונראים בו קולות שהיו מושתקים במשך עשורים, ושהם עושים עבודה נהדרת ביצירת קהל נאמן ויציב שכבר משנה את מפת הטלוויזיה, ובאותה נשימה לומר שלא פעם יש שם יותר הערצת נתניהו מאשר הבעת דעות ימין, שלא חייבים להיות וולגריים כדי להעביר מסר, ושלהיות תמונה המראה של כמה תוכניות בערוץ 13 זו לא מחמאה.
אפשר לומר שלימוד תורה מחזיק את עם ישראל ובאותה נשימה לומר שהצבא מחזיק את מדינת ישראל. יש עשרות אלפי חיילים דתיים שמוכיחים את העניין הזה יום יום.
אפשר לומר שאנחנו עוברים תקופה קשה ומורכבת, שיוקר המחיה קשוח, שנגמרו כל האופציות לקייטנות, שתושבי הצפון הם פליטים בארצם, ושאנחנו עדיין מסבירים לילדים שלנו בכל לילה למה מחבלים לא ייכנסו לבית שלנו כי הם מדברים על כך בלי הפסקה; ובאותה נשימה לומר שזוהי מדינתנו האחת והיחידה, נס מדהים וחד־פעמי בתולדות ההיסטוריה האנושית, שרק פה אנחנו מרגישים בבית ושלא נוותר עליה לעולם.
אפשר לומר שיש התחממות גלובלית, שחלקה מעשה ידי אדם, שצריך למחזר ושכדאי להפחית כמה שאפשר את התעשייה המזהמת, לעבור לרכבים חשמליים ובאופן כללי להיות עם יותר קשב לסביבה, ובאותה נשימה לומר שאין שום צורך לצאת במסע הפחדה שגורם לדיכאון בקרב צעירים, שאין שום סיבה להגיע למסקנות כמו הבאת פחות ילדים לעולם או החלטה לא לטוס יותר במטוסים.
אפשר לומר שהקואליציה הזו גרועה מאוד, שהיא נאחזת בקרנות המזבח, שיש בה טיפוסים אינפנטיליים שלא הייתי מעלה לגן חובה, ובאותה נשימה לומר לה כל הכבוד על העברת חוק המטרו באופן סופי ואפילו על דברים יותר קטנים לכאורה, כמו חוק הספריות החדש שימנע את סגירתן.
אפשר לומר שהמפלגה הדמוקרטית בארה"ב הולכת שמאלה ושיש בה גורמים אנטי ישראלים שחדרו עמוק, ושהנה תראו כמה חברי קונגרס דמוקרטים לא הגיעו לנאום של נתניהו ואפילו קמלה האריס לא הגיעה; ובאותה נשימה אפשר לומר שהממסד המפלגתי הדמוקרטי הוא תומך ישראל ברובו העצום, שחברי הפלג האנטי־ישראלי נחשבים לכמעט מוקצים ולא ממש גדלים עם השנים, שיש דמוקרטים שכועסים על ביבי אישית ולא בהכרח על המדינה כולה, ושגם סגן הנשיא המיועד של טראמפ לא היה בנאום, ובדיוק כמו ההיעדרות של האריס, זה לא בהכרח אומר משהו דרמטי.
אפשר לומר שגויאבה היא פרי איום ונורא שהריח שלה גורם לבחילה ושמי שמכניס אותה לחדר סגור צריך להיענש בכל חומרת הדין, ובאותה נשימה לומר שבמקרה הזה אין שום צד שני. די עם הגויאבות.
בכל הדוגמאות והנושאים הציבוריים האלה נתקלתי השבוע. בכולם ישנה מצד האמת הבסיסית והעובדות מורכבות אמיתית שמאפשרת דיון והחלפת דעות. בוודאי שיש בעולם רוע מוחלט וטוב מוחלט – למעט טרולים מביכים, אף ישראלי לא באמת חושב שעדיף שחמאס ימשיך לשלוט בעזה, לדוגמה – אבל הסוגיות שמובאות לפתחנו ומרכיבות את השיח הציבורי ברובן אינן כאלה, אלא יש בהן צדדים לכאן ולכאן. אם יש משהו שאפיין את העם היהודי ואת התרבות העברית הרי זו היכולת לדון, להתווכח, לנסות לשנות את דעתו של האחר מבלי לאיין אותה, מבלי ללגלג עליה, מבלי לטעון שהיא לא לגיטימית מראש. למרבה הצער, למקום הזה לוקחים אותנו העידן התקשורתי והחברתי שבו אנו נמצאים. אין ספק שהרבה יותר קל ונוח לחרוץ דעה על כל נושא בהתאם לפוזיציה שבאנו איתה מהבית. האם אנחנו באמת רוצים להיות כאלה? זה משעמם, צפוי, רדוד ומביך. זה לא הדי.אן.איי שלנו, לפחות לא במשך אלפי שנים עד שהקיטוב המואץ של העשורים האחרונים החל לכרסם בו. תתווכחו – בנימוס ועם הקשבה – תנו צ'אנס לאנשים לשנות את דעתכם באמת, תרשו לעצמכם להוריד לרגע את השריון הבלתי חדיר שבמקום קשקשים עשוי מדעות ואמונות שדבוקות האחת לשנייה בצפיפות כה גדולה, עד ששום מחשבה וכיוון אחר לא יכולים להיכנס ביניהן.
תראו ערוץ 14 וצפו בתוכנית של רביב דרוקר ב־13. על כל מאמר דעה שאתם קוראים מימין, תקראו אחד משמאל. גוונו את פיד הטוויטר, הפייסבוק והאינסטגרם שלכם. תאזינו להסכתים מכל מיני כיוונים. תהיו פתוחים להתנסויות וכיוונים שבחיים לא חשבתם שתוכלו להיות חלק מהם. רק דבר אחד אל תעשו – אל תקנו גויאבות. יש גבול להכלה, לגיוון ולהכרת סיפורו של האחר, והגבול הזה עובר בגויאבה.
