השמאל הישראלי, כמו גם כל הקהילה הבינלאומית – ובכללה גם מדינות שהן ידידות אמת של ישראל – חוזרים על נוסחת שתי המדינות, תוך התעלמות מהעובדה שמתקפת הטרור היא הוכחה נוספת לכך שפתרון שתי המדינות איננו ישים בעתיד הנראה לעין.
ברצועת עזה מומש ב־2005 חלומם של הפלסטינים: שטח ריק מכל מתיישב ומכל חייל ישראלי. לו רצו, יכלו הפלסטינים להקים בשטח הזה גן עדן עלי אדמות. לו רצו, הייתה הקהילה הבינלאומית מתייצבת לעזרתם במימון עצום. אילו היו עושים זאת, לא היה שום כוח בעולם שהיה מונע יישום פשרה כזו גם בשטחי יהודה ושומרון. אבל הפלסטינים לא רצו. הם המליכו עליהם את חמאס, ופנו לנצל כל דולר שניתן להם כדי לבנות את אחת ממפלצות הטרור הגדולות בהיסטוריה. ובשבעה באוקטובר הם חוללו את אחת ממתקפות הטרור הרצחניות, האלימות והבזויות בהיסטוריה.
הסכסוך בין התנועה הציונית והתנועה הלאומית הפלסטינית שונה מרוב הסכסוכים הלאומיים ברחבי העולם. בכל סכסוך אחר אין חפיפה מלאה בין התביעות של התנועות הלאומיות. האלג'ירים תבעו את אלג'יריה, אבל לא את צרפת. האירים תבעו את אירלנד, לא את בריטניה. ובימינו, הקטלונים והבסקים לא תובעים לעצמם את כל ספרד, והכורדים לא תובעים לעצמם את כל שטחי טורקיה ועיראק. רק בסכסוך הישראלי־פלסטיני יש חפיפה מלאה בשטח הנתבע, לפחות עקרונית, על ידי שתי התנועות: כל שטח ארץ ישראל. אין להתפלא על כך. הרי הציונות היא תנועת הלאום היחידה שהקים עם שלא ישב באותו זמן על אדמתו, וביקשה להחזיר לעצמה שטח שאחרים כבר ישבו בו אז. התנועה הלאומית הפלסטינית היא בעצם תנועתם של אותם ערבים שאיתרע מזלם לחיות בשטח שתבעה לעצמה הציונות, וכך טיפחו לעצמם זהות ייחודית פלסטינית.
מאז ועדת פיל ב־1937, לפני 87 שנים (!), הועלו הצעות שונות לפתרון הסכסוך באמצעות חלוקה לשתי מדינות. עד היום הפלסטינים דחו את כולן, ואילו היהודים קיבלו אותן כמעט תמיד. גם בעשורים האחרונים, כשגבר חלקו של הציבור היהודי המתנגד לעקרון החלוקה, הפלסטינים הקפידו לדחות את ההצעות שניתנו להן בתירוצים שונים, וברור גם שאילו הסכימו הפלסטינים לפתרון חלוקה המהווה את סוף הסכסוך, היה רוב בציבור היהודי שהיה מקבל זאת. אי אפשר להתעלם עוד מן המציאות החוזרת על עצמה: המנהיגות הפלסטינית, ואיתה הציבור התומך בה, לא מוכנים לוותר באמת על החלום של פלסטין השלמה. מצבה של רצועת עזה אחרי ההתנתקות מוכיח שיותר משהפלסטינים מעוניינים במדינה לעצמם, הם מעוניינים בכך שליהודים לא תהיה שום מדינה, בשום שטח של ארץ ישראל.
זהו מיקרוקוסמוס של ההתנהלות המוסלמית הגלובלית בעשורים האחרונים. במקום לחשוב מדוע הפך האסלאם לתנועה נחשלת – אחרי שבחלק ניכר מימי הביניים הוביל את התרבות העולמית – ולקדם את הליכתם בנתיב הקִדמה, מעדיפים המוסלמים במקומות רבים בעולם לחבל ולהרוס את המערב. הם מזכירים את הלודיטים בבריטניה של המאה ה־19, שניסו להילחם במהפכה התעשייתית ובסכנות התעסוקה שהביאה איתה, באמצעות הרס המכונות במקום בלימוד וברכישת יכולת להשתמש בהן. המוסלמים עושים זאת גם באמצעות יצירת מִדרג חברתי חלופי לזה של המערב: אם במדרג הכלכלי של המערב רוב המוסלמים נמצאים בתחתית הסולם, באים כוהני הדת ומציעים מדרג שבו המאמינים המקיימים את מצוות הג'יהאד הם בראש הסולם, ו"הכופרים העשירים" בתחתיתו.
אנשי ההסברה של ישראל ושל העולם היהודי צריכים אפוא לכוון את מאמציהם להנחלת המסר הבא: שום שלום אמת לא ייכון אם המערב ינסה להשביע את תאבונה של המפלצת המוסלמית באמצעות זריקת עצמות למיניהן (ישראל בראש הרשימה, כמו חבל הסודטים ואוסטריה עבור גרמניה הנאצית). מה שהמערב זקוק לו הוא שילוב של מקל וגזר: מקל מאיים על אותם מוסלמים שיבחרו להמשיך במאבק להרס המערב, וגזר בדמות סיוע עצום ומאיר פנים למי שיבחרו לקדם את עצמם בעשיית הטוב לעמיהם ולעולם.
