"בית המקדש הוקם מחדש כי הגיע הזמן לכך"

ישראל זנגוויל הוא שם שלא אומר היום דבר כמעט לאיש, אבל מדובר בהוגה דעות יהודי־בריטי חשוב שבלט בסביבתו של הרצל. אי אז בתחילת המאה העשרים הוא התגלה כתומך נלהב של תוכנית אוגנדה, ובכלל של הרעיון ליישב את היהודים בכל ארץ אפשרית מלבד באירופה – ועדיף גם שלא בארץ ישראל. כשהקונגרס הציוני דחה את תוכנית אוגנדה זנגוויל עזב את האולם בזעם וכמחאה פרש מההסתדרות הציונית.

במאמר של ד"ר יוסף צוריאלי על אודות ניסיון אחר, אחד מני רבים בעידן המרוחק ההוא, ליישב את העם היהודי דווקא בתימן, נכתב שזנגוויל שמח כאשר בשנת 1903 העלה הרצל את רעיון אוגנדה. בסוף אותה שנה כתב שהוא מעדיף את הרעיון הזה על פני הגשמת רעיונה המרכזי של הציונות בארץ ישראל. וכל כך למה? כי "בארץ ישראל", הוא כתב, "יהיה צורך להקים מדינה דתית ולהקריב קורבנות", ולעומת זאת "באוגנדה תקום מדינה חילונית".

מהיכן שאב זנגוויל את התובנה שהרצל חותר למדינה שבמרכזה בית מקדש? מספרו של חוזה המדינה עצמו, אלטנוילנד. הרצל התבטא שם כפי שאפילו איתמר בן גביר לא מרשה לעצמו. הנה פסקאות נבחרות:

"מיריחו המשיכה החבורה להר הזיתים. ההר הקדום והנפלא הזה אפשר לה להשקיף ללא הפרעה על הנוף שמולו. הנוף היה אותו נוף – מקודש לאנושות, משופע בסמלים דתיים של עמים רבים מתקופות שונות – אבל עכשיו נתווסף אליו יסוד חדש.

…הוא ביקש לדעת מהו הבניין הגדול והמפואר בלבן וזהב, שגגו נשען על עמודי שיש שבראשם כותרות זהב. נדמה שזהו יער עמודים. כאשר ביטא דוד את המילים: 'זה בית המקדש', תקפה את פרידריך התרגשות גדולה. פרידריך לבנברג נכנס בפעם הראשונה לבית המקדש בירושלים בליל שבת. דוד שכר לכל החבורה חדרים באחד המלונות המפוארים ארנון סגשליד שער יפו, וכשירד הערב, קרא לידידיו לעלות אל המקדש. פרידריך צעד בראש עם מרים. דוד ושרה הלכו מאחוריהם. הם עברו בנחת ברחובות היפים של העיר החדשה. בצהריים עוד המו הסמטאות אדם, ועכשיו, כבאורח פלא, ההמולה נדמה.

הם הגיעו לפתח המקדש. בית המקדש הוקם מחדש כי הגיע הזמן לכך. הוא נבנה כבימים עברו, מאבני גזית שנחצבו במחצבות המקומיות והתקשו באוויר הצח. שוב עמדו העמודים, היצוקים נחושת, לפני קודש הקודשים של ישראל. העמוד השמאלי נקרא בועז והימני – יכין. בחצר הקדמית עמדו מזבח אדיר עשוי נחושת וכיור המים הרחב המכונה 'ים הנחושת', כמו בימים הרחוקים ההם, כששלמה המלך משל בארץ. שרה ומרים פרשו לעזרת הנשים ופרידריך עמד ליד דוד בשורה האחרונה.

בהיכל הנהדר נשמעו קולות זמרה ונגינת כלי מיתר, הצלילים נגעו בנימי נפשו של פרידריך. זה היה מוזר. הם החזירו אותו לעבר הפרטי שלו ולימים רחוקים בהיסטוריה של עם ישראל. המתפללים סביבו נעו ומלמלו את מילות התפילה, אבל במוחו עלו חרוזים יפים מתוך השירה הגרמנית: 'מנגינות עבריות' מאת היינריך היינה. הנה שוב ירדה שבת המלכה, שקוראים לה הנסיכה השוקטת. חזן המקדש פתח בשירת המזמור הנושן, שבמשך מאות שנים הפיח בנפשו של העם היושב בגולה געגועים לציון. היה זה המזמור של המשורר האציל שלמה הלוי, שהושר בבתי כנסת רבים מספור בכל קצות תבל: 'לכה דודי לקראת כלה'.

המחשבות… הבהירו לפתע לפרידריך את המשמעות של בית המקדש. בימי קדם, בתקופת מלכות שלמה, בית המקדש המעוטר בזהב ובאבנים יקרות היה סמל לעוצמה ולגאווה של עם ישראל. המקדש – על המתכות היקרות שלו ועל עצי הזית, הארז והברוש שמהם נבנה בסגנון הימים ההם – היה בגדר תאווה לעיניים. אבל לא על מבנה נראה לעין ונתפס בחושים, מפואר ככל שיהיה, שפכו היהודים דמעות במשך אלף ושמונה מאות שנים. לא על חורבות המבנה ההרוס בכו. בכי כזה לא היה אלא שטות. לא ולא; הם נאנחו על מה שהיה נסתר מן העין, אבל בא לידי ביטוי באבני בית המקדש.

את הדבר הנסתר הזה פרידריך חש בבית המקדש שנבנה מחדש בירושלים. לבו התרחב והתמלא יראה. במקום הזה עומדים בני עמו העתיק של א־לוהים ששבו לארצם, ונושאים את עיניהם אל הנסתר. הם עומדים כאן כפי שעמדו אבותיהם בימים עברו על הר המוריה. דבריו של שלמה המלך חזרו והיו לדברי א־לוהים חיים: 'ה' אמר לשכון בערפל, בנה בניתי בית זבול לך, מכון לשבתך עולמים'. היהודים התפללו בדבקות, רבה או מועטה, בכל קצוות תבל, בבתי תפילה דלים ומפוארים, בכל לשונות הפזורה; א־לוהים הבלתי נראה, שכבודו מילא עולם, היה קרוב אליהם או רחוק מהם באותה מידה בכל אתר ואתר – ולמרות זאת קם המקדש במקום הזה, מדוע?

משום שרק פה עם ישראל היה עם חופשי. רק פה היה מסוגל לפעול למען המטרות האנושיות הנעלות ביותר. בעבר, נבעה תחושת האחדות של בני העם הזה מרדיפות, מדיכוי ומחיים בגטו. מאוחר יותר, כאשר עמי התרבות העניקו להם שוויון זכויות, הם ידעו חופש. בגטו היו היהודים חסרי כבוד, חסרי זכויות וחסרי מגן. כשעזבו אותו, הפסיקו להיות יהודים. שני הדברים היו חייבים להתקיים יחד: החופש ותחושת האחדות. רק כאשר זה קרה, ניתנה להם הזכות להקים את בית הא־לוהים הבלתי נראה והכל יכול. הילדים מדמים לעצמם את הא־לוהים אחרת מן החכמים, אבל הוא קיים בכל מקום ביקום כהתגלמות השאיפה אל הטוב".