רפאל נדאל הספרדי ונובאק ג'וקוביץ' הסרבי התמודדו אתמול (ב') אחד מול השני במסגרת הסיבוב השני של אולימפיאדת פריז. זה היה המפגש ה-60 בין שני הטיטאנים, מה שמהווה כמובן את כמות המפגשים הגבוהה ביותר בין שני טניסאים אי פעם, בפער, ולא פחות חשוב מכך – ככל נראה האחרון באחת היריבויות הגדולות ביותר בתולדות כל ענפי הספורט באשר הם.
בניגוד גמור למאזן הצמוד בין השניים, שעמד ערב המשחק על 29-30 לטובת הסרבי, המשחק אתמול צפוי היה להיות החד-צדדי ביותר אי פעם בין השניים, אשר על כן נדאל בן ה-38, שאך חזר ממספר פציעות ארוכות וטרם בכושר משחק מלא – נמצא הרבה מעבר לשיאו ואינו עוד החומה הספרדית הכמעט-בלתי-עבירה שהתרגלנו לראות לאורך השנים, בעוד ג'וקוביץ' בן ה-37 מסרב להיגמר ולפנות את מקומו בצמרת הטניס העולמית והגיע אליו כמדורג השני בעולם והראשון באולימפיאדה. למרות ששוחק על חימר, המשטח האהוב על "השור ממאיורקה", המשחק עמד בציפיות ואכן היה חד-צדדי, כאשר "הג'וקר" ניצח בקלילות 1-6 4-6 ומנע מנדאל להשוות את המאזן.
אך מטרתו של טור זה אינה לדבר על המשחק אתמול. היא גם לא להשוות בין השניים, לדון מי גדול יותר מבחינה היסטורית או לענות על השאלה עתיקת היומין מיהו הטניסאי הגדול בכל הזמנים, כאשר יש לקחת בחשבון כמובן גם את המשתנה השלישי במשוואה – רוג'ר פדרר השווייצרי (בע"ה אעסוק בשאלה זו בטור אחר בעתיד). מטרתי בטור זה היא להעניק את הכבוד הראוי ליריבות הגדולה ביותר בתולדות הטניס.
מדובר ביריבות שהחלה עוד בשנת 2006, כלומר כזו שנפרשת על פני כמעט שני עשורים, תקופת זמן חסרת תקדים בספורט בכלל – ובטניס בפרט. במפגש הראשון בין השניים נדאל היה בן 20 וג'וקוביץ' בן 19, והיום – 18 שנים מאוחר יותר (אני מניח שעשיתם את החשבון) – גילם המשותף הוא לא פחות מ-75. המפגש הקודם בין "רפא" ל"נולה" התרחש לפני מעט יותר משנתיים, נצח במונחי היסטוריית היריבות השכיחה ביותר בענף, והאחד אתמול כנראה היה האחרון – אשר על כן הספרדי הודיע כי 2024 תהיה השנה האחרונה שלו בטניס.
מתוך 60 המפגשים בין השניים לאורך השנים, 29 מהם היו על חימר (והמאזן עומד על 9-20 לטובת נדאל), 27 על משטחים קשים (7-20 לטובת ג'וקוביץ') ו-4 על דשא (2-2). השניים גם נפגשו בלא פחות מ-28 גמרים, כאשר המאזן עומד על 13-15 לטובת הסרבי. מבחינת תארי גראנד סלאם, מדובר בשני הטניסאים המעוטרים בהיסטוריה, כאשר ג'וקוביץ זכה ב-24 תארים ונדאל ב-22. בנוסף, השניים הם היחידים אי פעם לזכות בכל ארבעת טורנירי הגראנד סלאם (אליפות אוסטרליה, הרולאן גארוס, ווימבלדון ואליפות ארה"ב) לפחות פעמיים (נולה עשה זאת 3 פעמים).
ניתן להביא אינספור סטטיסטיקות נוספות שיעצימו את היריבות של שניים מהטניסאים הגדולים בכל הזמנים, אך ניסיון לסכם אותה באמצעות מספרים בלבד – לא רק תחמיץ חלק עצום מהסיפור, אלא ממש תחטא לאמת. חלק מהמפגשים בין השניים נרשמו בספרי ההיסטוריה ככמה מהמשחקים הגדולים ביותר בתודלות הטניס. זו לא רק הדרמה והמתח שהיו במפגשים (והיו) וגם לא רק המעמד – נדאל וג'וקוביץ' פשוט אחראים לחלק מהטניס האיכותי ביותר ששוחק אי פעם.
מכיוון שהשניים שיחקו אחד נגד השני, כאמור, 60 פעמים – היריעה תקצר (כן, למרות שזה טור באתר אינטרנט) מלהזכיר את כל הרגעים הגדולים במפגשים ביניהם, אך ברצוני בכל זאת לציין ארבעה – אחד מכל טורניר גראנד סלאם:
חצי גמר ווימבלדון 2018:
ג'וקוביץ' ונדאל נפגשו אמנם רק 4 פעמים על משטח הדשא, אך אחד מהמפגשים נכנס אל ספרי ההיסטוריה. כמו כן, זה אולי לא היה המשחק בעל רמת הטניס הגבוהה ביותר שהציגו השניים, אולם בהחלט המותח והדרמטי ביותר.
נולה ניצח ב-5 מערכות שארכו מעל 5 שעות והתפרשו על פני יומיים, כאשר המערכה החמישית הסתיימה בתוצאה המדהימה של 8-10. ככל שהמשחק נכנס אל רגעיו המכריעים, נראה היה שכל אחד מהם מסוגל לקטוף את הניצחון, אך הג'וקר – שסימני ההיכר שלו הם יעילות ופריחה תחת לחץ – היה הראשון להגיע אל קו הסיום.
חצי גמר הרולאן גארוס 2013:
גם כאן מדובר היה בחצי גמר "בלבד", אך ישנו קונצזוס די רחב בעולם הטניס שמדובר במשחק החימר הטוב ביותר בכל הזמנים. כמו כן, גם המפגש הזה היה מרתק ודרמטי עד לרגע האחרון, כאשר מלך החימר יצא עם ידו על העליונה, לאחר ניצחון 7-9 במערכה החמישית.
החימר, מטבעו, הוא משטח איטי יותר מהדשא והאספלט, ומאופיין לרוב בנקודות ארוכות יותר ובפחות ווינרים. אך למרות זאת, המשחק בין רפא לנולה על החימר בפריז (אותו המגרש ממש בו הם שיחקו אתמול, אגב) התעלה לרמות שטרם נראו – וספק אם ייראו שוב – על המשטח האדום.
גמר אליפות אוסטרליה הפתוחה 2012:
הגמר במלבורן בינואר 2012 נחשב על פי רבים לאחד ממשחקי הטניס הגדולים בכל הזמנים, ולרוב גם כהתמודדות הגדולה ביותר בין נדאל לג'וקוביץ'. הוא גם היה גמר הגראנד סלאם הארוך ביותר בהיסטוריה, שארך 5 שעות ו-53 דקות. מילים לא יספיקו כדי לתאר את המותחן בן הכמעט 6 שעות, ולכן מומלץ מאוד לצפות בתקציר. אך ישנה אנקדוטה מיוחדת וזכורה במיוחד שממחישה מעט את מה שקרה באותו לילה אוסטרלי – בטקס הענקת הגביע בסוף המשחק, הן רפא והן נולה התקשו להישאר לעמוד על רגליהם ואף כמעט התמוטטו אל הקרקע במהלך הנאומים (שני כיסאות שהמארגנים הואילו להביא הצילו את המצב).
נדאל הגדיר את אותו מפגש היסטורי, בו נכנע לנמסיס שלו 7-5 במערכה החמישית, כ"הפסד הגדול ביותר בקריירה שלי" ו"המשחק הטוב ביותר בו שיחקתי מעולם". ג'וקוביץ', לעומתו, אמר כי זהו רגע שהוא לעולם לא ישכח ו"ניצחון מגדיר קריירה" עבורו. לא בכדי השניים אמרו זאת, מפני שלראשונה, נראה היה שישנו שחקן שמסוגל לא רק לנצח את רפא – אלא גם לגבור עליו במבחן החוסן המנטלי, דבר שעד אותו ערב נראה היה כבלתי אפשרי.
גמר אליפות ארה"ב הפתוחה 2011:
ייתכן שמדובר בדעה לא פופולרית, אך לעניות דעתו של עבדכם הנאמן, הגמר בניו יורק בספטמבר 2011 היה משחק הטניס האיכותי ביותר בכל הזמנים. בניגוד לקודמיו ברשימה, הוא ארך 4 מערכות "בלבד" ולא היה דרמטי באותה מידה, אבל אני לא יכול שלא להעניק לו את התואר הזה מכיוון שרמת הטניס שהוצגה בו פשוט הייתה הגבוהה והמרשימה ביותר בה חזיתי מעודי, בכל שנותיי כאוהד אדוק. במשך 4 שעות שני הענקים נלחמו בקרב טיטאנים בו כל חבטה (תרתי משמע) הייתה חזקה יותר מקודמתה, שכלל אינספור נקודות היילייט שנכנסו לפנתיאון ורגעים שמצאו מקום של כבוד בספרי ההיסטוריה – שגם בסופה מחבטו של הסרבי הייתה על העליונה.
נקודה נוספת שחשוב לי להדגיש בהקשר למשחק זה, ואני עושה זאת דווקא כאוהד נדאל (שמתם לב שזו הפעם הראשונה שאני בכלל מציין את חוסר האובייקטיביות שלי בנושא?), הוא שנובאק ג'וקוביץ נתן בו את תצוגת הטניס האישית הגדולה ביותר אי פעם. בין אם זו החזרת ההגשות הלא-הגיונית, הפורהנד הכל-כך עוצמתי ומדויק או הבקהנד האלמותי לאורך הקו – האיכות שהג'וקר הציג באותו משחק היא דבר שעולם הטניס, ובתוכה אני הקטן, לא ישכח לעולם.
מוקדם לסכם את הקריירה של שניים מהטניסאים הגדולים בכל הזמנים, וגם ישנה עדיין אפשרות קלה שהם עוד ייפגשו בעתיד למשחק פרידה, אך ניתן בהחלט להרגיש ברי מזל ולומר תודה על שזכינו לחזות באחת היריבויות הגדולות לא רק בתולדות הטניס – אלא הספורט בכלל. וגם אם לא נזכה לצפות במשחקים נוספים בין השניים – תמיד יש את יוטיוב.
